תינוק התברר למרבה המזל כיצור נוח, מלבד בכי לפרקים הוא ישן היטב
מרבית הזמן. למרות זאת הרבנית הקפידה לסגור היטב את החלונות כדי
שקול הבכי לא יגיע לאוזניים לא רצויות.
בבוקר הגיע זלמי לסייע להם, מאוחר יותר קפץ לבקר עם אורית.
נתי חש חוסר נעימות למראה אורית.
הוא הבין עד כמה גרם לה לתסכול כשהתארגנה לפגישה אתו והוא ביטל
ככה בלי להודיע קודם.
"סליחה, אני ממש מצטער", אמר, "כל כך שמחתי שהרב הציע לי את
השידוך הזה, אבל אנשים אחרים החליטו בשבילי ולקחו אותי לפגישה
עם יעל גפנר, ככה זה כשאתה כמו מלך על מדינה שלמה", הוסיף ביהירות
מסוימת.
אורית לא הסתכלה לעברו כשהשיבה, "זה בסדר, הציעו לי כבר הצעה
חדשה, הכל ממש בסדר".
למשמע דבריה, נתי חש שהוא מחוויר.
פתאום הבין שהשידוך עם יעל גפנר כבר לא מתאים לו, הסבתא שכל הזמן
מתעקשת להתערב בכל דבר, ואיך שהיא דיברה אודותיו… האם הוא באמת
רוצה להיכנס לתוך חיים כאלו?
הוא היישר מבט לעבר אורית, רוצה לשאול אותה אם היא כבר נפגשה עם
ההצעה השנייה, אך בוש לשאול זאת.
הוא היה לא בסדר, עליו לשאת בתוצאות.
*
"אנחנו נמצאים מול שוקת שבורה", ראש הממשלה נראה מודאג.
הם ישבו במליאת הכנסת והתייעצו ביניהם, כאן הם לא מחויבים להאזנה
צמודה של היעוץ המשפטי- ביטחוני.
"דבר", ביקש המזכיר הצבאי, שר הביטחון ישב אף הוא במרחק מה ועקב
בערנות אחר השיח.
ראש הממשלה היה נסער, אך הצליח להסתיר זאת היטב.
"קיבלתי סרטונים ומידע מראש השב"כ על חטיפתו והיעלמותו של התינוק
של הילו מקונן, נכדו של המלך האתיופי סלאסי. להזכירכם, הילו מקונן
הכריז לא מכבר על שאיפה להגיע לירושלים עם צבא מאמינים.
לפי הסרטונים נראה שמנהיג האנרכיה, נתנאל גרץ, נוטל את התינוק
למקום לא ידוע. בשעות הקרובות הסרטונים והמידע יגיעו לתקשורת, אני
חושב להפעיל צנזורה סביב המידע, אך לא בטוח שזה אפשרי, בגלל כלי
התקשורת בחו"ל".
"אני רוצה להבין כבוד ראש הממשלה", שר הביטחון דיבר בקול לחוץ, "זו
בדיחה?"
"לא, ככל הידוע לי, ראש השב"כ לא התבדח איתי, מדובר בסיפור אמיתי
שיכה גלים".
"אז תאתרו את גרץ, מה הבעיה?"
*
הדירה ברחוב הר מבשרת ציון היתה מקסימה וענתה בדיוק לצרכיה. היא
חששה לגור לבד אך המגורים לצד תלמידות נוספות ריככו את החשש.
היה זה בית דירות גדול וחדיש, עם מרפסת נאה שטופת שמש, אוויר צלול
כיין, ונוף משכר.
למרות הנוחות, היא חשה שהכל זר לה וגדול עליה.
היא אישה של בית, ילדיה צריכים אותה. החיים שלה סובבים סביב הבית
תדיר.
'עכשיו כבר לא', אמר לה קול בליבה, 'עכשיו את בבית חדש, עם מחשב
נייד חדש'.
היא עם תקשורת מול כל העולם, אבל העולם זר, ומשפחתה הקרובה
נמצאת רחוק, מנהלת חיים אחרים, בלעדיה.
דמעות חצופות מילאו את עיניה. היא חשה בודדה כל כך.
זה לא יתכן שזה קורה לה, היא צריכה לפתוח את המחשב, להתעדכן מה
חדש בפרופיל של המחבל.
אבל לא מתחשק לה פתאום.
היא הגישה תלונה למשטרה, השוטר הזכיר לה שזו תלונה שניה שלה
בעניין, ולא כדאי להטריד את המשטרה, שגם ככה עסוקה בהתמודדות מול
מקרים אמיתיים.
"הם כמה נערים פוחזים שנהנים להשתעשע ולדמיין", פסק השוטר את
פסוקו, "את לא שמה לב שמדובר בהבלים? בדמיון?"
הנזיפה היתה ברורה, היא יצאה מהמשטרה בתחושה כמעט וודאית שלא
התייחסו לפנייתה ברצינות.
השבת עברה עליה עם חברות המכללה שנשארו, היא העדיפה להסתגר
בחדר עם ספר ולא לפגוש אנשים.
במוצאי שבת, מיהרה להתעדכן אם קרה משהו, למרבה השמחה לא קרה
כלום, אבל כשנכנסה לפרופיל של המחבל היא החווירה, המון תנועות
ניצחון.
"ניצחנו".
"הם בידינו".
"זו ההתחלה בדרך לאל אקצא".
"הדרך לאלקודס מתחילה".
"הבתים הם הבית של העכביש הספירה לאחור החלה".
"תהילה לאללה והלל אותו".
היא נכנסה לפרופילים של אותם אנשים, חלקם גרים בסודן, חלקם בארצות
הברית, מקצתם בשטחי הרשות הפלסטינית, יש גם שגרים בקטאר, מה
הולך כאן?
זה היה מפחיד, חוסר הוודאות הזו, הם מספרים על הצלחה, אבל בחדשות
לא שומעים דבר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
