רוברטי הרובוט חזר אליו עם ממצאים משביעי רצון: ניצן הררי הוא אדם
נאמן, הוא עמד במבחן שעשה לו, בנוסף הוא עבר על הקבצים שלו בטלפון
ובמחשב ולא מצא מידע מפליל. מדובר באדם מוסרי ואכפתי, שחושב
לעשות טוב.
נתנאל הלל התקשר למילאן והציע לו לסכם מול ניצן את כל הפרטים.
הוא יקבל את התואר 'ממלא מקום' כל עוד הוא בחיים, במקרה של מוות
חלילה, התפקיד שלו עובר לאביו או למישהו אחר, כדוגמת מנחם, הקבצן,
שהוכיח לו שהוא אדם חכם ורגיש.
מילאן הופתע ורצה להבין מדוע הוא רוצה למצוא גיבוי.
"אני חושב שמדובר בתפקיד חיוני, וחובה שיהיה אדם ראוי שיוכל למלא
את התפקיד כראוי, מילאן". נתנאל הלל לא הוסיף לומר לו שהוא חושש
שארגון שחרור עולמי ישתלט על התפקיד כראות עיניו. חשוב שאדם
כמוהו, אכפתי, שומר מצוות, תמיד יהיה בתפקיד הרגיש הזה.
וניצן, ללא ספק, מוכיח שהוא ראוי.
*
מילאן הגיע לארץ תוך פחות מיממה, הוא השתתף בפגישה הסודית, בה
הם חתמו על מסמכים רבים שהכניסו את ניצן הררי בתור שותף וגיבוי
לנתנאל הלל.
ניצן אמר דברי תורה, הוא שתו לחיים ולחצו ידיים, וניצן נסע משם לביתו
של בנימין אבני, מראה לו את המסמכים החתומים המוכיחים שהוא הופך
להיות סגן המנהיג של האנרכיה, תפקיד חסר סמכויות, אבל עם פוטנציאל
עצום, אם רק יצליחו לעקוף את כל הסייגים שמילאן ונתנאל הלל הכניסו
להסכם.
*
בנימין אבני הביט לניצן בעיניו ואמר בקול נמוך אך ברור: "מדובר בהסכם
מעולה, ניצן, למרות שהוא נראה לך חסר חשיבות, אנחנו נצליח לדלג מעל
כל המכשולים שהוכנסו לתוכו, אתה המנהיג הבא, אתה תהיה החתן של
יעל גפנר, אתה הלוחם המצטיין של הארגון, ואפילו תזכה להיות המנהיג
העולמי, אין ראוי ממך".
ניצן נע על מקומו ושאל כעבור רגע: "אתם חושבים לפגוע בגרץ? אתה
יודע שזה לא אפקטיבי, הם הכניסו להסכם סעיף שמבטל את המינוי שלי
אם קורה לגרץ משהו רע".
בנימין אבני סקר אותו קלות ואמר לו בחיוך: "לא, אנחנו לא פוגעים באיש,
אין לנו סמכות עליונה ליטול חיים, אנחנו יכולים לגרום לאנשים לוותר
בכוחות עצמם על התפקידים שלהם".
ניצן הביט לבנימין אבני לתוך עיניו, הוא אהב אותו והעריך אותו, בנימין
אבני אדם מקסים שרוצה לעשות טוב, אבל איזו תחושה עמומה אמרה לו
שיש בהשפעה של אבני עליו משהו שגוזל ממנו עצמאות.
הוא לא מצליח להתנתק מהקסם הזה, חש כבול ומוגבל, ורוצה כל כך לחזור
להיות אדם חופשי.
*
למחרת לא קרה כלום, גם בחדשות לא כתבו דבר, ולא דיווחו על אירוע
טרור שסוכל.
רק מוהמד כתב: "הפעולה נדחתה, זה לא התאים לתאריכים בקוראן, נמצא
תאריך מתאים יותר".
היא התנשמה עמוקות, יש יותר מסיכוי שמישהו במשטרה או בשרות
הביטחון דיווח להם על המידע שהעבירה.
האם אי אפשר לסמוך על שרות הביטחון במדינה? או שמא היא מדמיינת?
"למה יש לך את הסמל של הציפור?" הוא נשאל על ידי אחד מחבריו.
מוהמד השיב: "זה סמל של ציפור טורפת, אני אוהב את זה".
ובכל זאת, בפעם הבאה שנכנסה לפרופיל של מוהמד נוכחה לראות
שהסמל של העיט הוחלף בדגל פלסטין, והרמזים הברורים הוחלפו לרמזים
עמומים, חלשים, כאלה שרק ממלאים את הלב במורך גדול אבל אין בהם
הוכחה ולא כלום.
*
המגשרת היתה נחמדה ומבינה, אבל גם חמותה השתתפה בדיון וזה היא
משפיל ובלתי נסבל.
חמותה יודעת לדבר, יודעת להקשיב, יודעת לייצור מצג של שכנוע בצדקת
עמדתה.
רבקה הבינה שהדיון יקבל הטיה ברורה עוד לפני שהחל, ההפסד שלה
נרשם עוד לפני שפתחה את פיה לדבר.
"הבית הזה הוא של הבן שלי, גם אנחנו השתתפנו ברכישת הדירה", אמרה
חמותה בקול נעים ורך, היא לא נראתה כועסת, הרוגע שלה היה מטעה.
"רבקה היא כלתנו האהובה והיקרה, היא אישה טובה, אבל מסך לא ייכנס
לבית של מוטי, אנחנו דורשים ממנה להוציא את המסך ואם לא – שתעזוב
את הבית יחד עם המסך ותאפשר לבני ולילדיו לחזור לשגרת חיים".
"הם גם ילדי", העירה רבקה בזעף.
"נכון, אף אחד לא שלל ממך את הזכות לגדל אותם", אמרה אמא של מוטי,
"המסך הוא מה שמפריע, אנחנו מאוד מעריכים אותך ומשוכנעים שאת
האמא הטובה ביותר", ניסתה לרכך את דבריה, או שמא לעשות רושם טוב
על המגשרת? רבקה לא היתה בטוחה.
"מה דעתך הרב מוטי?" פנתה המגשרת למוטי, שענה מיד, בלי להביט
לכיוונה של רבקה: "אני בדעה אחת עם אימי, רבקה צריכה להוציא את
המסך מהבית".
"או לצאת בעצמה", העירה החמות.
ומוטי החרה-החזיק אחריה, "אם היא בוחרת במסך על פני בית רגיל, זה
מוכיח עד כמה היא רחוקה מאורח החיים הקודם שלנו".
רבקה חשה שסומק עז מציף את פניה: "אתם בכלל יודעים איזו שליחות
אני עושה? אתם בכלל קולטים שאני מצילה נפשות? שעליתי על משהו
גדול שצריך תיקון? איך אתם מדברים?" קראה בקול לא לה.
מוטי ואמו החליפו מבטים מהירים.
"השליחות העיקרית שלך, רבקה, היא לגדל את ילדייך לתורה. אם תרצי
אני מוכנה שתשימי את המסך אצלי ותבואי מידי פעם לטפל בשליחויות
שלך", אמרה החמות.
"מדובר בפתרון מעולה, רבקה", אמרה המגשרת, "מה את אומרת?"
"אני אומרת שכרגע, במצב שנוצר, זה לא מתאים לי, יש לי סיבה למה אני
צריכה את המסך. אם מוטי רוצה אסביר לו מה קורה ומה המצב שנוצר",
השיבה, לא פונה למוטי באופן אישי בכוונה, היא חשה עדיין כעס עליו.
ההתנהלות שלו ממשיכה להיות אטומה, כמה היא יכולה לשאת?
"אז מה החלטת? את רוצה לעזוב את הבית?" שאלה חמותה, "זה יכול
להקדם לכיוון גירושין, את יודעת".
היא שתקה רגע ארוך.
האמת שאין לה לאן ללכת.
בית הוריה בעיר אחרת, הבית קטן עבורה, יהיה לה קשה לעזוב את ביתה
המרווח.
אולי לבית של דודה חנה?
היא נאנחה לעצמה, הבחירה היתה קשה.
מצד שני, היא כועסת על מוטי, מוטי כועס עליה, איך אפשר לחזור ככה,
בלי לעבור תהליך של הבנה שהוא לא היה בסדר?
האם היא יכולה לוותר על המסך?
לשכוח ממוהמד ברגות ומתוכניותיו הטרוריסטיות? להפסיק לעקוב אחרי
רמזיו?
לא לנסות לפענח את סוד העוף הדורס בעל העין האחת?
היא סקרה את הנוכחים, חשה שהיא צריכה להירגע.
"שמעתי מה שיש לכם לומר", מצאה את עצמה אומרת, "זה הבית שלי,
כדי לגרום לי לצאת תצטרכו להביא צו בית משפט". היא חייכה לעצמה
בניצחון, לא תיתן להם לרמוס את כבודה, "מצד שני, אני מכבדת את הרצון
שלכם להוציא את המסך מהבית, למרות שלא מסכימה עם הדרך האלימה",
הוסיפה לומר, וואו, מאיפה יש לה אומץ לדבר ברהיטות שכזו?
היא סקרה ביציבות את פניה המתפלאות של חמותה, ואת פרצופו ההמום
של מוטי: "קצת עצוב לי שלא ביררתם לכמה זמן המסך נכנס, ולא דנתם
אותי לכף זכות", אמרה, "למסך יש תועלת לפעמים, ואני להבנתי עוסקת
בעבודת קודש שלא אוכל לפרט כרגע, בכל מקרה, אני מתפללת ומקווה
שבזמן הקרוב אוכל לומר לכם שהמסך יצא מהבית כי סיימתי את שליחותי
מולו", היא קמה ממקומה ובהליכה זקופה יצאה מהחדר, ירדה למטה ורק
אז אפשרה לדמעות לשטוף את פניה.
זה היה קשה, היא לא רגילה לדבר ככה, מעולם לא חשבה שתוכל להעביר
מסרים בצורה כזו, מסתבר שהמצוקה מוציאה מהאדם איכויות שלא ידע
שקיימות בו.
הרוח הקלה שהיתה בתחילת הערב, התחזקה לפתע, כמו משתתפת עם
דמעותיה שזלגו ללא מעצור, קריר היה, היא נשאה עיניים לעבר חלון ביתה
של המגשרת, רואה צלליות של הנוכחים עדיין ישובות ומשוחחות.
על מה הם דנים עכשיו?
ואיך שמוטי לא ירד בעקבותיה, לא ניסה לשמוע אותה, לדבר, לבקש
סליחה?
האם הנתק ביניהם היה כה עמוק כל השנים?
האמנם רק ברגעי משבר ניתן לראות עד כמה הפערים ביניהם אינם ניתנים
לגישור?
היא שבה לבית, מבינה שבזמנים אחרים היתה נלחמת שילדיה ישובו לבית.
כעת – היא במלחמה אחרת.
ארגון סודי, עתיק, שמתנהל גם ברגעים אלו, מאיים על שלוותה, היא
צריכה לנסות למצוא מידע נוסף על ארגון האימוטישמי
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
