דלת ביתה של סבתא מאטל היתה פתוחה למחצה, וקולות דיבור עלו מעם
הבית.
נתנאל הלל עמד מול הדלת, מנסה להקשיב מי נמצא שם.
קול מוכר הדהד מתוכו, הוא חייב לדעת אם אינו מדמיין.
בצעדים חרישיים נכנס למבוא, ומשם לפינת האורחים הקטנה, נעמד
מאחורי מתלה עמוס בבגדים שהסתירו היטב את דמותו, ומנסה לבחון
ולהקשיב.
ממקום עמידתו יכול היה לראות היטב את המשוחחים.
סבתא מאטל ישבה על ספת היחיד שלה ואחזה בספל זכוכית שנראה מכיל
משקה חם.
מולה, על גבי ספה רחבה ונוקשה, ישב אדם מוכר עד להדהים.
נתנאל הלל מוכן היה להישבע לעצמו שמדובר באיש שהציג עצמו
כפסיכולוג, ושוחח אתו לפני מספר שעות במסעדה, לאחר פגישתו עם
אנשיו של מנחם.
מה הוא עושה כאן?
נתנאל הלל חש תערובת של רגשות. הוא חושש, אם איננו טועה הוא מכיר
אותו ממקומות נוספות, דמותו מלווה אותו מזה תקופה.
מי הוא?
מה הוא רוצה ממנו?
”תקשיבי לי, גברת מאטל, החתן החדש של יעל לא באמת יישאר במעמד
שלו זמן רב. אני יודע שהתפקיד שלו קנה את ליבך, אבל אנחנו צריכים
להביט קדימה“.
”כבר היה וורט, בנימין. אני יודעת שאכפת לך מיעל. אבל אני לא רואה
סיבה טובה לבטל את הכל, זה ישבור ליעל את הלב“.
”הביטי לי בעיניים, מאטל“, קולו של בנימין אבני התרכך במפתיע, ”נתנאל
הלל גרץ אינו בתפקיד מנהיגותי יותר. הוא לא באמת יודע איך להשתמש
בכח שיש בידיו, הגיע הזמן להעביר את התפקיד שלו למישהו אחר“.
”אני מבינה, בנימין, רק אמור לי אם אתה קשור לעניין הזה? או שאתה
רוצה לקדם את השידוך הקודם של יונתן חיימוביץ?“
”הסתכלי לי בעיניים“, שב בנימין אבני בקול רגוע, ”נתנאל הלל גרץ הוא
בחור חסר משמעות כרגע, בנוסף הוא מתמודד נפש, הוא לא מתאים לנכדה
שלך, יעל גפנר“.
נתנאל הלל נע על מקומו בחוסר נוחות.
”אתה מנסה להפנט אותי? אני מכירה את כל התחבולות שלכם, בנימין
אבני, העולם מלא בכוונות רעות וזדוניות. אתה חושב שאני לא מכירה את
המוחות הרעים שמנהלים אתכם, אנשים רודפי בצע ושלטון שרק רוצים
לגרום לאנשים להרגיש רע כל הזמן?“
בנימין אבני שתק ארוכות. נתנאל הלל חש שלבו הולם בפראות וחשש
שהמשוחחים ישמעו את דפיקות לבו. הוא התנשם עמוקות.
בנימין אבני.
מי הוא?
מי זה יונתן חיימוביץ?
ואיך הוא קשור לנושא הזה.
”העלבת אותי מאוד, גברת מאטל“, קולו של בנימין אבני נשמע שקט
וכאוב, ”אני היחיד שאכפת לו באמת מיעל. כדאי שתדעי שאכפת לי גם
מהבחור הצעיר הטיפשי הזה, גרץ?“
”אגיד לך מה אכפת לך, בנימין, אכפת לך שלמשפחה שלנו ייכנס תכשיט
כמו נתנאל הלל, בחור פלא שהוא גם שליט בלעדי על המדינה, וגם מתנהל
בענווה ובפשטות. אכפת לך שנצליח, שאני אצליח להיות קרובה לשלטון,
למערכת קבלת ההחלטות במדינה! אכפת לך שיעל שלי תהיה כמו מלכה,
ותצליח לקחת מבעלה את השלטון! אתה יודע מה יקרה כשדמות כמו יעל
שלי תהיה בקדמת הבמה, ונצליח להנהיג את המדינה? השמים הם הגבול.
נתנאל הלל הוא רק המדרגה שלנו, בדרך למלוכה! נקים את מלכות ישראל
מחדש, עם משפחת מלוכה אמיתית!“
נתנאל הלל חש שהוא נאבק בשיעול פתאומי, שחייב להשתחרר כדי שיוכל
לנשום רגיל.
הוא מדרגה?
סבתא מאטל רוצה להשתמש בו?
הוא חש שהוא כועס ומושפל כפי שלא חש מימיו.
”יעל שלך היא מלכה כבר עכשיו, גברת מאטל, גם אם היא לא תתחתן עם
נתנאל הלל גרץ, היא בכל מקרה תהיה מלכה. היא נועדה להיות אשת
המנהיג הנבחר, וזה מכיוון שהיא לא יצאה מירושלים מעולם. את מבינה?
האנשים עובדים לפי ההוראות של נבואה עתיקה. אני מכיר את מה שקורה
מאחורי הקלעים, מאטל. תקשיבי לי. האנשים שבחרו את נתנאל הלל גרץ
להיות המנהיג הם לא האנשים האמיתיים, הם רק אנשי קש.
האנשים האמיתיים בחרו ביונתן חיימוביץ, הוא הדמות המתאימה! הם ניסו
כמה פעמים להפוך את נתנאל הלל גרץ לדמות המתאימה ולא הצליחו,
מצטער, גברת מאטל. אני מציע לך לבטל את השידוך, כדי שגרץ יפסיק
להוות איום. אם תבטלי את השידוך זה פתרון טוב לכל הצדדים, את
מבינה? אני צריך ללכת כעת“, הוסיף לאחר ששלח מבט מהיר לטלפון
שבידיו, ”תקשיבי לי, גברת מאטל, אתם חייבים לבטל את השידוך הזה. לא
צריך באופן רשמי, אבל כן להבין שזה לא זה. אל תדאגי, עוד תקבלו את
ההנהגה על מגש של כסף“.
נתנאל הלל התיישב על הרצפה, טומן את ראשו בין זרועותיו. בנימין אבני
טוען שהוא לא דמות מתאימה.
מה הולך כאן.
מי ניסה להפוך אותו לדמות מתאימה? ולמה הוא לא הצליח? מה עליו
לעשות כדי להפוך לדמות מתאימה?
ומי זה יונתן חיימוביץ?
*
כמה טוב להעיף את המסך הזה מהבית, ובכך לסתום את הגולל סופית על
מחרחר הריב מספר אחת בביתם.
רבקה נכנסה למשרד של יונית, מחפשת אותה בעיניה.
הכיסא של יונית ריק.
היא יכולה להניח את השקית על השולחן, אבל היא מספיק אחראית כדי
לחכות שיונית תגיע ולתת לה את המסך.
בחוסר סבלנות הקשיבה להרצאות, בעודה הולכת מידי פעם למשרד של
יונית, שהיה ריק.
היא החליטה לנסות להתקשר אליה.
יונית ענתה לה מיד, סביבה רעש והמולה.
”שלום לך רבקה, מצטערת שלא הודעתי לך, הארגון רוצה לומר לך תודה
על התרומות שאספת. היית יעילה מאוד, הם לא חשבו שנצליח לגייס
מישהי יעילה כמוך. כל ההצלחה שלך אתמול היתה כמו קסם, בדרך כלל
זה בלתי אפשרי לגייס כל כך מהר תרומות! את מדהימה ממש!“
”תודה, יונית, רק איפה את? אני רוצה להחזיר לך את המכשיר. בעלי לא
מסכים“..
”אני מבינה, אבל נאלצתי לטוס בדחיפות לחו“ל ללוות את אימי, אירוע
חרום פתאומי. תביני אותי“.
”אני משאירה את השקית על השולחן שלך, אוקי?“ רבקה רצתה להיפטר
מהעול הזה שנראה שנדבק אליה.
”לא לא, מה פתאום זו אחריות כבדה. יש באייפד תוכן חשוב מאוד. אנשי
הארגון יבואו לאסוף את התיק מהבית שלך, אבקש שזה יהיה היום“.
”לא אני לא יכולה להכניס את זה שוב לבית שלי, בבקשה! בעלי ממש
יכעס“.
”אני מבינה, ממש מבינה, רק שימי לב שהוא לא יצליח להשתלט עליך, כן?
מה פתאום שיכעס?“
רבקה חשה שדמעות חצופות ממלאות את עיניה. היא ממש לא מחבבת את
המקום הזה, בו היא צריכה לחוש רע מכל בחירה שרק תבחר.
היא ניתקה את הטלפון, ולא ענתה לצלצולים שעלו ממנו, זה לא מעניין
אותה מי מתקשר, היא צריכה את השקט לעצמה.
*
"וולפסון התגרשו, וגם בן יהודה עומדים לפני גירושין", קולו של רוזן
נשמע באוזניו של מוטי בעת ששבו מהתפילה.
מוטי שלח לעברו מבט מהיר, כרוצה לבחון מה רוזן יודעים על הוויכוח
אתמול בתוך ביתו.
"מכה קשה, מכה קשה", הוסיף רוזן למלמל כמו לעצמו, "תחשוב על זה,
כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס, האם לא נראה לך שעדיף לוותר?"
"אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת עם מה האנשים מתמודדים, כך שאי
אפשר לשפוט אף אחד, לפעמים הפתרון היחיד האפשרי הוא פשוט
להתגרש", קול זר נשמע מתערב פתאום, מוטי הביט לכיוונו, ראובן שרבני.
מה קורה לכולם היום? מוטי חש בהלת פתאום, ללא ספק מתקיים בו
המאמר: "על ראש הגנב בוער הכובע". הוא חש שכולם מאשימים אותו,
שופטים אותו.
כמה נורא זה להיות שפוט של הבריות!
"מה הסיבה, לדעתכם?" ניסה להראות אכפתי.
"האינטרנט", נישא קולו של משתתף נוסף שהתערב בשיח, יוסי ברוכים,
"האינטרנט הוא ה-מכה של הדור. הורס משפחות".
"לא רק האינטרנט, גם המכללות, נשים נהיו חכמות פתאום", חיווה רוזן
את דעתו.
מוטי חש שהשיחה מסתבכת.
"גם המצב הכלכלי משפיע", הוסיף ברוכים.
"המצב הכלכלי? להיפך. ככל שיש מצב כלכלי יותר גרוע כך אנשים נמנעים
מלחשוב על צעדים גורליים כי הם עסוקים בלשרוד", אמר שרבני.
"שוויון הזכויות, כביכול, זה מה שגורם לכל הבאלגן", הוסיף רוזן.
ואז כולם הביטו אליו, אל מוטי.
הוא חש חוסר נוחות גובר. "אני לא עומד להתגרש", רצה לומר, "נכון
שהמצב לא מי יודע מה, אבל זה לכיוון של שלום, מה פתאום להתגרש
בגלל שאשתי הכניסה לבית אינטרנט בלי רשותי?"
הוא שתק כמובן, חש מבוכה גוברת.
"אתם לא חושבים לטפל בזה?" שאל רוזן.
"לטפל במה?"
"באינטרנט, בבעיה של הדור. תעשו משהו".
"לא יודע, אשתי הכניסה את המחשב רק לפעם אחת.. ", משהו בשאלה
נראה לו מוזר, ממתי אנשים מהשכונה מתערבים ככה, באופן ישיר?
מבוכה חלפה על פניהם של חבריו, מבוכה וחוסר הבנה, "התכוונתי בכנסת,
אתה, בתור עוזר של צביאלי, למה שלא תחשבו לחפש דרך לפתור את
הבעיה גם בעניין הזה של בתים שמתפרקים ככה, אחד אחרי השני? אף
אחד לא יודע מי הבא בתור. זה כמו מגיפה". אמר רוזן.
מוטי חש שהוא נקלע לתוך מבוכה אדירה.
"אני מבין", מלמל כמו לעצמו, "אדבר עם חבר הכנסת צביאלי, נראה מה
אפשר לעשות, להתראות", במהירות הבזק התרחק מהמקום, מעדיף לא
לחשוב על השיחה ועל תוצאותיה.
*
ההליכה המייגעת בשמש הקופחת לא נמשכה זמן רב, כעבור ימים אחדים
הגיע רכב שטח מקושט והילו מקונן הוזמן להיכנס לתוכו בטקס מרגש.
המשך המסע התקדם כשאנשיו ומלוויו צעדו בעקבותיו, מקיפים את הרכב
כמו רוצים לשמור עליו ולסוכך עליו.
הנהג היה בחור לבן, בעל חיוך קורן מאושר. הוא שלט היטב בשפה
האמהרית והתייחס להילו בכבוד מלכים.
האנשים עצרו למנוחות קצרות בהן הכינו מזון, שרו שירי גאולה, ונשאו
תפילות מהירות להצלחת המסע.
הילו חשב מידי פעם על אגנס, ואיך היא מסתדרת, מנסה להבין עם עצמו
מה גרם לו לצאת למסע הארוך הזה בעקבות ארון הברית, ואם יש ערך
למסע הזה.
ומה יקרה אם יחליט פתאום להכריז שהוא רוצה לחזור הביתה?
הנהג הלבן שהציג עצמו כדייוויד, סיפר לו על ההערצה שהוא רוכש לסבו
הקדמון, המלך מנליק הראשון, ועוד יותר מכך – הרבה לספר בשבחיו של
סבא שלו, הילה סלאסי.
הילו הקשיב לו בחצי אוזן, בעוד עיניו בוחנות את מלוויו. לרבים מהם יש
'ראסטות' בשערם, מה שמוכיח שהם קשורים לרסטפארי, אותה קבוצה
שמעריצה את סבו וטוענת שהוא המשיח. הוא חש חוסר נעימות גובר.
היו בצועדים גם אנשים מבוגרים, שהלכו בנחישות, ברק בעיניהם, אך כמה
כבר יכולים אנשים מבוגרים לצעוד? מדוע הוא לבד ברכב המפואר?
מה מייחד אותו משאר בני האדם?
האם הוא יכול להחליט שיחוסו הופך אותו לנעלה מעל שאר הבריות?
לאחר המנוחה הבאה, התרומם המנהיג השתקן וביקש לדבר.
כולם היטו לו אוזן, והוא, למרות אופיו הביישני שאהב להסתתר מעיני
הבריות, נשא את קולו ברגש: "אמרו לי אחי היקרים, מדוע תחליטו שאני
צריך לשבת בתוך רכב נוח בעוד אתם פוסעים על רגליכם העייפות? האם
כוחי אינו במותני?
בואו נחליט שכולם זכאים לשבת ברכב, כל אחד בתורו. בכך נהפוך את
ההליכה שלנו לקדושה יותר, לאוהבת אדם".
האנשים החליפו ביניהם מבטים מהירים.
הילו סקר אותם, מבחין בכלי נשק המבצבצים מתחת לשמלות המסורתיות
שלבשו.
"אתה המלך", אמר אחד מהם בקול מהיר, "אנחנו מלווים אותך. אתה ברכב
אנחנו ברגל, ככה זה".
הילו ערבב את כוס התה באמצעות ענף מזדמן ונשא עיניים לחבורה
שהקיפה אותו.
"האנשים המבוגרים ישבו ברכב", פסק בקול ברור, ביישנותו פגה ממנו
לפתע, "אנחנו נעשה תורנות".
"איך זה מכבוד הוד מלכותו ללכת כאחד האדם", שידל אותו אחד מהם,
שנראה כמנהיג החבורה, "אם זה מפריע לכבודו נביא לכאן רכב נוסף עבור
המבוגרים".
הילו מקונן חשב לרגע ואז השיב: "כן, זה רעיון טוב, תזמינו רכבים נוספים"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
