"אתה המלך, אתה היחיד שיכול לעזור לנו", פרצופו של הדובר אליו היה
נסער, הילו בחן אותו בעיון.
"אני לא מלך, חבר. אני אדם כמוך, אתה יודע זאת היטב".
אנשים נוספים הקיפו אותו. "אתה המלך, הילו, אינך יכול להתכחש לכך,
אתה חייב לבוא, נקים מלוכה בלי לעורר תשומת לב מצד אף אחד", ביקש
אדם נוסף.
הילו נשם עמוקות, חושב על אחיו, המתגוררים בשוויץ ובצרפת. הם
התרחקו מארץ מולדתם, ואין להם את ההתנגשויות המוזרות הללו.
"מה נדרש ממני לעשות?"
"אנחנו רוצים להשיב את מלכותו של המלך מנליק הראשון, וחייבים אותך
לשם כך", אמר אדם נוסף, "אסור לנו להרשות שמוסד המלוכה ייעלם
בגלל הדמוקרטיה".
"יחי המלך……….".
"יחי יחי", קולות העידוד לוו בתכשיטי זהב שהונחו על ראשו, על זרועותיו.
"נגוס ציון", צייץ אחד, אבל בני שיחו השתיקו אותו מיד.
הילו הביט לכל הכיוונים בדאגה.
"אנחנו לא נבצע מהפך באתיופיה", אמר אחד מהאנשים הנרגשים בקול
מבטיח, אדם נוסף הניח כתר על ראשו.
"יחי נגוס של כולם", הקולות הריעו לכבודו.
הילו לא הצליח להתנגד, גם אילו ממש רצה בכך.
גלימת מלוכה, כתר, תכשיטים. והם מבקשים ממנו בקשה שאי אפשר לסרב
לה, באקסום יש את המבנה השומר על ארון הברית, הם רוצים, שיבוא
איתם כעת וישפיע על האחראים של המקום השמור שיסכימו להם להיכנס
ולגעת בדבר העתיק המקודש.
"הארון הזה שייך לסבא רבא שלך, נגוס נגוסטה", סיפר אחד מהם, "למען
האמת הוא שייך לעם ישראל בארץ הקודש".
הילו חש שהוא נרעד.
המחשבה על ארון הברית היתה בעלת משמעות אדירה. הוא ידע שבכל
רחבי אתיופיה יש חיקויים של הארון, אך המחשבה שהוא ילך לבקר את
ארון הברית המקורי היתה עוצמתית יותר מכל דבר אחר.
"אני צריך להודיע לאשתי על המסע הזה", השיב לאנשים שהקיפו אותו,
מביטים אליו בהערצה.
"אנחנו נשלח שליח שיודיע לה", אמרו האנשים וזרזו אותו להצטרף
לשיירה.
הילו הביט אליהם, וסירב.
"תצטרכו לחכות לי, אני הולך בעצמי להודיע לאשתי", ציווה בקול סמכותי.
הם הסכימו לבקשתו.
כתר, גלימה, תכשיטים, מי מסוגל להתווכח עם מלך?
*
המרצה דינה נאור הביטה לעבר קהל הנשים היושבות לפניה. "מנהיגות
העתיד" כינתה אותן בליבה. מרוצה מהשקט המוחלט ששרר באולם.
"וכעת אני רוצה לשמוע מכן על מאורע מחולל שינוי שקרה לכן בחיים.
מאורע שגרם לכן לחוש ש'זהו זה' אתן חייבות שינוי", אמרה, ממתינה
לתגובה שבוששה לבוא.
"אם יש לכן תיאור מתאים אשמח לשמוע", ביקשה שוב בקול מצווה מעט.
הן לא נענו לבקשה.
דינה נאור המשיכה: "חשוב להבין שהשיתוף שלכן הוא חלק מהלימוד.
מנהיגים חייבים לדעת לשתף ולדבר – ובמיוחד לדעת כיצד לעשות זאת. השיח פה יעזור לכן".
אצבע אחת התרוממה בהיסוס.
"כן? תזכירי לי מה שמך?"
"גילי".
"כן גילי את מוזמנת לספר. איזה מאורע התחולל בחייך שדרש שינוי?"
גילי נעמדה וסיפרה: "דודה של אמא שלי גרה קרוב אלי. אני עוזרת לה
המון. מה שאני יכולה. תמיד השתדלתי להיות שם בשבילה. יום אחד היא
סיפרה לי שהכינה צוואה. הסתבר שהיא מתכננת להוריש את רכושה
לאחיה הצעיר הגר בחו"ל ולא חסר לו רכוש.
זו היתה עבורי תקופה משמעותית. לראשונה עמדתי מול תחושת אכזבה
כבדה מנשוא. ומול מחשבות מביכות אם אני עוזרת לה כי ציפיתי לקבל
פרס?..".
גילי התיישבה ודינה עודדה: "תודה לך גילי על הכנות. מדובר אכן במאורע
מכונן. נדבר בהמשך על המאורע שחווית.
וכעת ניתן במה למשתתפות נוספות. יש כאן עוד מישהי שרוצה לספר לנו
על מאורע משמעותי שחוותה שגרם לה לסוויטש בחשיבה? חשוב לי לומר
שכשאנחנו משתפות הרינו מאפשרות לעצמנו להתקדם צעד נוסף".
במשך הזמן שגילי דיברה, חשה רבקה שהיא רוצה לשתף את סיפורה אך
גם חוששת בעת ובעונה אחת. היא הססה לרגע והרימה את ידה ברפיון,
משתדלת לא לחשוב.
"כן, רבקה נכון?" המרצה זוכרת את שמה, וזה נתון מעודד.
"כן".
"בבקשה, עמדי ושתפי אותנו".
רבקה לא האמינה שהיא זו שרוצה לדבר. מה עובר עליה? ככה לפתוח בפני
כולם את סיפורה האישי! היא השתדלה לא לחשוב, נשארה לשבת והחלה
לדבר בקול רועד מעט שהתחזק ככל שהמשיכה לספר:
"זה קרה לפני שנתיים בערך.
בעלי בתפקידו עוזר של חבר כנסת. תמיד ידעתי שמדובר בעבודת קודש
כי הוא עוזר להרבה אנשים. אבל לעיתים אני מרגישה שאני כועסת כי אני
צריכה עזרה והבית אמור להיות לפני כולם, לא?
זה היה לפני פורים. העבודה היתה רבה. ארזתי בעצמי משלוחי מנות לכל
המי ומי. הבית היה עמוס בפריטים של תחפושות, קניות, הכל היה עלי.
בנוסף הייתי צריכה להכין לבעלי ארוחת ערב כי בצהריים הכנתי משהו קל.
בדרך כלל אני מסתדרת מצוין אבל זו היתה תקופה מאתגרת מכמה סיבות.
הרגשתי שאני חייבת עזרה. התקשרתי לבעלי וביקשתי שיבוא לעזור אבל
הוא אמר שצביאלי צריך אותו".
רבקה שתקה לרגע ארוך. ניכר שהיא מתלבטת אם להמשיך.
המרצה אמרה מילה אחת: "המשיכי". רבקה נכנעה ללחץ הסמוי שנשב
מצידה:
"ואז אני פותחת את העיתון ביום חמישי ורואה תמונה של מסיבה.
הכותרת הכריזה: "חבר הכנסת צביאלי במסיבת חנוכת ביתו החדש ביום
שני בערב". בתמונה אני רואה את מוטי יושב עם החברים. ואני מבינה
שביום שכמעט וקרסתי, מוטי הלך לחגוג במסיבה לא חשובה".
רבקה חייכה מעט והוסיפה: "מוטי היה בלחץ גדול שמא אמא שלו תראה
את התמונה כי היא בטוחה שהוא לומד בכולל ערב, ובכלל לא היה אכפת
לו שאני רואה את התמונה ויודעת שהוא יכול היה לבוא לעזור קצת יותר,
עד כדי כך לא היה אכפת לו ממני".
היא עצרה מדיבורה, מקשיבה לשקט המוחלט שהשתרר והמשיכה לדבר:
"זה היה רגע מכונן.
אפילו לא כעסתי. זה היה כל כך מופלא. הרגשתי בהירות מופלאה. לא
יכולה לתאר אבל באותו רגע עם כל העייפות והחולשה הבטחתי לעצמי
להיות נאמנה לעצמי תמיד ולא להתמסר לאף אחד יותר. בחיים.
מישהו מעריך את ההשקעה?
מי כבר סופר אותי? למה אני צריכה להשקיע עד עילפון בכל ההצגות האלו
של החיים? האם אני ונוחותי ושמחתי ובריאותי הנפשית לא קודמים להכל
כולל הכל?"
רבקה נשמעה מעט מרירה. דינה נאור ציינה וי ליד שמה של רבקה בקלסר.
על פניה נותר חיוך ידידותי וקשוב.
"הסיפורים של רבקה וגילי דומים בכך ששניהם עוסקים בציפיה מהסביבה",
הביטה סביבה אל דינה וגילי ואל כולן, "יתכן שאם נפסיק לצפות לא נחווה
אכזבה. מאידך הציפיה לפעמים חשובה.
מי עוד רוצה לשתף במאורע שקרה איתה?"
רבקה חשה אכזבה קלה.
המרצה מדברת על הימנעות מציפיה? זו זווית הראיה שלה לגבי הסיפור שלה?
למרבה הפתעתה, בסיום ההרצאה המרצה קראה לה וביקשה לשוחח איתה.
"אני מבינה שיש לך התמודדות מול בעלך וחמותך. אני צודקת? תדעי לך שאני איתך. ותזכרי שכל התמודדות פותחת לנו צוהר חדש להנהגה יותר טובה".
רבקה חשה שהמילים מהשורש נ.ה.ג עולות לה על העצבים.
"אנחנו לומדות כאן להיות מנהיגות? איך אפשר כל כך הרבה מנהיגים במדינתנו הקטנה?" היא קיוותה שהמרצה לא תפרש את השאלה כעקיצה.
"שאלה חשובה, אבסס עליה את ההרצאה הבאה", לא הסתירה המרצה את התפעלותה "וכעת נשוב לשאלה: מה הקונפליקט הכי גדול שלך מול
חמותך?"
רבקה שתקה לרגע בהפתעה, "לא שיש לי קונפליקט עם חמותי. היא אישה טובה, רבנית ומרצה. אשה מיוחדת ממש" חייכה בהערכה,
"האמת שכל הקטע שאני באה ללמוד כאן פחות מוצא חן בעיניה. חמותי לא מחבבת לימודים שלא במסגרת תורנית, היא גם מתנגדת לכל שימוש באינטרנט
ובמחשבים. אני גדלתי בבית עם מחשב אבל היא לא מוכנה שיתקרב לבית שלה או של ילדיה מסך. יש לזה סיבה כי אחת התלמידות שלה ירדה
מהדרך בעקבות המסך".
"אין לכם בבית מחשב?" שאלה המרצה.
"לא".
"ואיך את עם זה?"
"מצוין. לא חסר לי".
"אבל כאן בשיעור מחשבים אתן לומדות על הרשתות החברתיות. זה בסדר
מבחינתה של חמותך?"
רבקה לא השיבה.
המרצה המתינה זמן מה ומשראתה שהתשובה לא מגיעה הניחה לפני רבקה תיק אפור שטוח.
"יש כאן מחשב נייד. אני צריכה ממך עבודה קטנה. קחי את המחשב לבית וחפשי לי ברשתות החברתיות מידע על השיעור הבא שיעסוק במנהיגות.
האם יש מקום לכמה מנהיגים? מה ההבדל בין מנהיגותו של משה רבנו לפני העצה של יתרו למנהיגותו לאחר העצה?" הוסיפה מבט תורני, "אולי
תבקשי מבעלך או מחמותך עזרה. מחר תחזירי לי את המחשב ותספרי לי איך היה".
"איך היה מה?"
"איך היה לגייס מנהיגות מול אנשים מהמשפחה".
רבקה שתקה ואז השיבה: ”אני לא יכולה לקחת את המחשב לבית, אני צריכה לשאול שאלת רב“.
”לשאול רב? את בטוחה? המכללה שלנו מתנהלת על פי דעת תורה. שאלנו את הרב של המכללה, זה מספיק, מדובר כאן בללמוד להיות מנהיגים וזו
מטרה מאוד חשובה, ככה הרב של המכללה אמר“.
"אמרת שאני אמורה לגייס מנהיגות מול המשפחה, מה פירוש?" רבקה התלבטה לרגע אם לבקש מדינה נאור את שמו של הרב עימו המכללה
מתייעצת, אם רבקה אמרה שהיא התייעצה עם רב, זה מספיק כרגע. דינה אינה שקרנית, לא פעם הסבירה בהרצאותיה עד כמה היושר חשוב.
"מנהיג צריך לדעת להיות עצמאי ולהקשיב לעצמו, בעוד הסובבים אותו לא אמורים להכתיב לו איך לנהוג, אנחנו לומדות כאן להיות מנהיגות,
רבקה. אני רוצה לראות אם יש לך פוטנציאל להיות עצמאית?"
רבקה רצתה לומר לה שאם היא לוקחת את המחשב לביתה, היא בעצם נכנעת לפניה, בפני דינה נאור בכבודה ובעצמה, היא כביכול נמצאת בין
דמויותיהן הסמכותיות של חמותה ושל המרצה דינה נאור, ואין כאן הפגנת מנהיגות כלל וכלל.
במקום לסרב, היא לא ידעה איך ומדוע נכנעה והסכימה לקחת את המחשב לביתה.
*
הבית שקידם את פניה היה שקט, ומוטי ישב על הספה ועיין בספר קודש.
הוא נשא את עיניו וקידם את פניה בברכה.
רבקה הניחה את התיק על השולחן והשיבה לברכתו, שולחת מבט מהיר אל
הכיריים, שם נותרו הסירים מארוחת הצהריים, כשהיא יצאה ללימודים הם
היו כבר ריקים. 'מה מוטי אכל כששב מהעבודה?' שאלה את עצמה.
מסדר מלחמה 35
"הוא בטח אכל באחת המסיבות שהוא הולך אליהן עם חבר הכנסת, לא כל מסיבה זוכה לתמונה בעיתון", ענה קול ציני בליבה, "למה לי לדאוג עליו?
וכי הוא מתעניין בי? שואל מה אני אכלתי?"
המחשבות הללו היו חדשות לה, תמיד היתה אישה טובה, רוצה לעשות טוב, אף פעם לא חשבה שהיא צריכה לקבל דבר מה, שמוטי צריך לחשוב עליה גם.
"הכל בסדר? מה זה התיק הזה?" מוטי ללא ספק מבחין בכך שהיא לא באמת נוכחת.
"זה תיק שקשור ללימודים, המרצה נתנה לי משימה".
"מה יש בתוך התיק?" קולו של מוטי היה טעון. היא מבינה שיש כאן דבר מה מתחת לפני השטח, איזה בעבוע קטן של לבה, כמו בהר געש, שרק ממתין לתנאים מסוימים כדי לפרוץ החוצה.
"זה שיעורי בית בשבילי", השיבה.
"שיעורי בית? זה נראה תיק של מחשב!"
רבקה עצמה את עיניה בפחד למשך מספר רגעים. היא חששה לענות בחיוב.
מוטי ללא ספק מחכה לטריגר קטן, כדי להפוך את הקערה על פיה, היא לא תיתן לו אפשרות להוכיח לה עד כמה הדרך שלה לא נכונה. כי גם אם היא אשמה, מוטי לא חף מאחריות.
בתוך סערת רגשותיה, היא לא הבחינה כיצד מוטי ניגש לתיק, ופותח אותו, שולף מתוכו את המחשב.
"מחשב?" קולו רעד מעט. רבקה הבינה שהרעד לא מגיע בגלל המחשב, אלא יש כאן תחילת התפרצות של הר הגעש שיושב שם, ממתין לתירוץ
לפתוח את כל הקלפים על השולחן.
קולו של מוטי עלה, "את מכניסה לבית מחשב בלי לשאול אותי?"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
