הקערה הכתומה, זו שקנה ב‘הכל בשתיים‘, מונחת על השיש,
בתוכה כף עץ אותה צירף לקנייה באותה הזדמנות.
ליד שולחן המטבח יושבים דינה, אילי, שימי ותולי, אורחיהם
הצעירים. משפחת שוורץ, המחותנים, משיאים היום את בתם,
וההורים קליג נסעו לחתונה.
חלי יושבת וכותבת על דפי טיוטה בוחן בחשבון למחר, היא
רוצה לבחון את רמת הידיעות של תלמידות כיתת החינוך שלה.
אחיה עוקבים בעיניים מוקסמות אחרי איציק המערבב מספר
חומרים בקערה הכתומה לכדי תערובת דלילה למדי.
מצב רוחו של איציק מרומם והוא משוחרר ועליז, כלל לא
מזכיר את החתן איציק של לפני החתונה. כעת הוא אברך, עוסק
בתורה בחצי מהיום ובחצי השני עוזר בבית, יש לו שיעור מדי ערב
אותו הוא לא מפסיד, והוא נשוי באושר.
החששות שליוו אותו לפני החתונה נעלמו כולם. המשפחה
של חלי, למרות הרושם של ההתחלה, מתגלה כמשפחה נעימה
ומקבלת. החברותא מקדם אותו בלימוד בהתחשבות וברגישות.
הכל נפלא ממש.
התחביב של איציק, הבישול, יוצא לאור מדי ערב, אז הוא מכין
ארוחות פשוטות וטעימות. לפעמים הוא מנסה להכין ארוחות
מורכבות מעט יותר, שפעם מצליחות ופעם פחות, אבל תמיד –
אכילות.
”הוקוס פוקוס, בלי קוקוס ארבע ביצים ומים שמשפריצים“,
הוא מכריז בקול חגיגי את החרוז שנראה שחרז באותו רגע, תוך
כדי ערבול של ביצים ומים. החיוכים שעונים לו בתגובה מעודדים
אותו להמשיך
”אברה כדברה, הקמח לקערה, מלח וערבוב במחבת הסיבוב,
להקפיץ לתקרה ולתפוס בחזרה!“
”וואו, אתה ממש משורר!“ אומרת חלי בחוסר אמון. איציק
מחייך לעצמו בצניעות אופיינית: ”הזכויות שמורות לאמא שלי, זה
הפזמון שלה כשהיא מכינה פנקייק!“
”והיא באמת מקפיצה את הפנקייק כדי להפוך אותם?“ שואל
תולי בתמימות.
”לא, זה רק בשיר, מה שכן, אני כן מקפיץ אותם!“ איציק תופס
את המחבת ומעיף את הפנקייק לגובה, תוך כדי שהוא מכוון את
המחבת ותופס את הפנקייק ברגע הנכון.
כולם עוקבים מרותקים. ”אתה ממש נראה קוסם“, אומרת דינה
בהתלהבות. ”ומה תעשה בפנקייק שידבקו לתקרה?“ שואל שימי.
”הם לא ידבקו לתקרה“, מבטיח איציק. ומוסיף בשקט, כמו
לעצמו: ”ואם זה יקרה ירמי האחרון שצריך לשמוע על זה“.
ובעוד אחיה מציירים פרצופי סירופ שוקולד על הפנקייקים
בצלחות חד פעמיות, חלי מנסה להבין. משהו בקולו של איציק
מצביע על זה שהוא פגוע. הוא נהיה רציני ומכונס בעצמו.
האם יש משהו שירמי עשה לך? היא רוצה לשאול. איציק
כנראה מרגיש מושפל ממשהו.
ואת זה – היא יכולה להבין.
הפנקייק יצא מלוח מדי, נראה שאיציק פיזר מלח בכמות
נדיבה, או שמא זו המליחות הזו שמעקצצת לה בגרון ומזכירה לה
שאיציק ליד ירמי נראה עלוב מדי.
הוא צריך לחדש את הבגדים שלו, אולי זה יעלה לו את הביטחון
בעצמו, בטוחה חלי.
ומאוחר יותר, אחרי שהילדים יוצאים להורים שמחכים להם
למטה, היא מנסה לומר לאיציק שהוא צריך לקנות לעצמו בגדים
בחנות היוקרתית ’שילובים‘.
”כל המשפחה שלי קונה שם וגם עושים להם הנחות מיוחדות,
כי הם לקוחות של משרד הפרסום של ריקובס“, היא מסבירה את
הצעתה.
אבל איציק מתנגד. ”אני אדם פשוט, ולא מחפש לשנות כלום“,
הוא מסביר.
הוא מתקדם לעבר המרפסת הקטנה, בה נמצא כיסא נוח ישן
שהותירו בעלי הדירה הקודמים. חלי מבחינה לפתע עד כמה
הבגדים שלו ישנים ומרופטים, דהויים מאוד, והסיבים היוצאים
מהם מוכיחים שהם מאיכות ירודה. עד עתה לא עשתה מכך עניין,
אבל עכשיו זה מזדקר לה לפתע מול העיניים. גם כיפתו מקומטת
קמעה; הילוכו איטי ולא אכפתי.
”איציק“, היא קוראת אחריו, חשה בכעס שמטפס בה.
על מה אני כועסת?
אני רוצה שיהיה מודע לעצמו, למה שנדרש ממנו. לאיך הוא
נראה בעיני הסביבה. הוא לא סתם איציק הרקוביץ אלמוני. הוא
שייך למשפחת קליג!
”כן?“ שואל איציק בלי להסתובב.
”בעשרים לחודש, עוד שבוע בערך, יורדת המשכנתא. צריך
להשיג אלפיים שקל!“
”נו?“
”הכולל של הבוקר משלם מעט מדי, המשכורת שלי מספיקה
בקושי להוצאות היומיות, כדאי לך למצוא לאחר הצהריים תעסוקה
נוספת“.
איציק אינו עונה, הוא פותח את דלת המרפסת. רוח קרה נכנסת
לסלון, הוא יוצא למרפסת וסוגר את הדלת במהירות.
גם הוא כועס. למה כל הקניות שחלי עושה? כל יום היא שבה
לבית עם שקיות בגדלים שונים. חלקם מכילים דברים נצרכים,
כמו מוצרי מזון, אך רובם מכילים סתם קשקושים, דברי נוי לבית,
בגדים, חומרי יצירה לבית הספר. האם מחזירים לה בבית הספר על
ההוצאות המיותרות האלו?
הוא לא העיר לה, הבין שאם היא קונה אז היא צריכה, מי הוא
שיכול להתנגד? הרי היא זו שמרוויחה את הכסף! אך לנוכח הדרישה
החד-משמעית הוא מרגיש תחושה לא טובה ובלתי מרוצה.
מאיפה ישתכר? איך ישיג כסף? היא לא ידעת את המלחמות
שיש לו יום יום עם הלימוד בכולל? כולם נהנים מהלימוד ורק הוא
מתקשה ונלחם.
למה להקשות עליו יותר?
היה קר בחוץ, אך איציק ביכר להישאר שם, במרפסת, מביט אל
הנוף החשוך ושקוע במחשבות ובדאגות.
”גפן נפל מעץ גבוה“, בועז מקבל שיחת טלפון בהולה. ויחד
עם זה שליבו הולם בפראות הוא שם לב שקולו של חצק‘ל, מבשר
הבשורה, רגוע ולא לחוץ כלל. הוא חש הקלה.
ומתפלא לראות שהוא שמח פתאום, שמח באמת.
שמח שגפן מטפס על עצים, שמח שגפן עזב את המחשב
לשעות מספר, שהטכנולוגיה פחות מעניינת אותו והנה הוא מטפס,
יוצא אל הטבע. מרגיש את העולם פועם. הגיע הזמן.
אבל בערב, כשהוא יושב עם גפן המגובס בידו וברגלו לשיחה,
הוא דווקא כועס.
”אני וחברים מהכיתה תכננו ללכוד חוחיות“, מספר גפן, מביט
לעבר נקודה עלומה. הוא מעדיף לא לדבר, אבל כשנפל מהעץ נפל
עימו ציוד ללכידת ציפורי השיר, ביניהם הקלטה של חוחית וכלוב.
הם תכננו להשמיע את ההקלטה על העצים, החוחיות שומעות את
ההקלטה ומגיעות, וכך הן נלכדות.
במה ללא קהל | 77
הציוד נמסר לבועז שהבין מיד את משמעותו.
כך שלצד הדאגה לגפן, לא ידע לאן הוא מוליך את הבושה.
הוא, בועז, צפר ולוחם על הגנת הטבע בכל נפשו, צריך לעמוד
מול אנשי המושב ולהבין שהם ראו את האמת.
הוא לא הצליח לחנך את גפן.
הוא נכשל.
אחר כך באו רגשות נוספים. הוא הבין שלא בו האשם, גפן
התחבר לחברים לא מתאימים. ויחד עם זאת הוא רוצה לדעת מי
גרר את מי להרפתקה ולמה, מה הם רוצים להשיג בזה.
”משעמם לנו. וגם רצינו להרוויח כסף“, גפן צעיר כל כך, עוד
מעט יחגוג בר מצווה. מה לו ולרווח כספי.
בועז לא מבין.
”מה חסר לך, גפן? יש לך הכל, אני חושב“.
גפן מביט בו ושותק.
”זה לא אני“, הוא אומר לבסוף, ”הם שכנעו אותי. ואל תשאל
בבקשה מי שכנע, אני לא יכול לומר לך. לא רוצה ללכת יותר
ללימודים. לא רוצה. וכואב לי, די, אין לי כוח לשאלות, קח אותי
לחדר שלי“.
בועז שותק. תלמי דאגה ממלאים את מצחו. הוא איש של עמל,
של אמת ושל יושר.
למה, למה הכניס את הטכנולוגיה הזו לבית. מה היה חסר להם
בלי זה.
גפן מעביר את הזמן ואת כל מה שיכול היה לעשות, מול יצור
טכנולוגי חסר ממשות וחסר יכולות.
מדובר בסך הכל בפלסטיק, זכוכית, ותוכן שכל כך מושך אותו.
למה, מה יוצא לו מזה?
מספר שנים קודם:
”הצלחנו, הצלחנו!“ ג‘ונסון נכנס לחדר בסערה, בידו פיסת דף
קטנה, חיוך רחב מרוח על פניו, ממלא את עיניו בזוהר. למתבונן
מהצד נראה ג‘ונסון כסטודנט רגיל, ממושקף, רזה ושקדן למדי.
אף אחד לא יודע שג‘ונסון וידידיו המבוגרים יותר דיק ובוב
פתחו מעבדה סודית שנקראת ”הרס“.
”מה הצלחנו?“ בוב מרים את עיניו מהמסך המרצד. מבט קודר
ניבט מהן.
”הנה, תשמעו“, ג‘ונסון מקריא בקול מהדף שבידיו:
”רציתי לצאת
מהדבר הזה
שמשתלט
רציתי להיות
משוחרר
רציתי לחיות
באמת“.
דיק פוקח עיניים לרווחה: ”מה זה הדבר הזה? מי כתב את
הקשקושי אטריות ברוטב פטריות הזה?“
”סיפרתי לכם שהבאתי את המשחק שפיתחתם לכמה חבר‘ה.
הם לא יכולים להפסיק לשחק. אני עוקב אחריהם כבר שבוע. היום
ראיתי את המשפטים האלה אצל אחד מהם, הוא כתב אותם על דף
והדביק על השולחן שלו, המסכן“.
”מסכן, מסכן אתה קורא לו“. בוב נוחר בבוז וגומע בשתי לגימות
פחית משקה אנרגיה.
”חבר‘ה, בואו נתחיל עם האקשן! יש לנו פצצה עולמית ביד,
אנחנו הולכים להרוס את העולם! סוף סוף יש מטרה להרס!
קדימה!“
תוך דקות ספורות לא נותר זכר לסדר היחסי שהיה בחדר. הם
משתוללים, זורקים חפצים באוויר, הופכים כיסאות.
”הווירוסים, הסוסים הטרויאנים ותולעי המחשב שמפתחים
המתחרים הם כלום! אנחנו לא נהרוס את המחשבים! אנחנו נהרוס
את המוח של האדם! יוהו!“ זועק בוב בגרון ניחר בעודו מנופף
בבקבוק ’פינלנדיה‘.
”תירגע, בוב“, קולו של דיק צונן לפתע. הוא מרים כיסא
מהרצפה, מתיישב ומניח רגל על רגל, מבטו רציני וחשוך.
”לא כל האוכלוסייה בעולם צורכת משחקים דיגיטליים. אנחנו
צריכים כלי יותר חזק. משהו שישתלט על כולם. הם כבר לא יוכלו
לפתח אנטי, הם יהיו גמורים. הם יהיו בידיים שלנו כי זה יגרום להם
לצורך. יהיה חלק מהם“.
”אתה עם הדרישות שלך“, בוב פותח את בקבוק הוודקה
ושותה ישירות מהבקבוק לגימה ארוכה, הוא מעווה את פניו
וממשיך לשתות.
”די, מספיק בוב, תתרכז. אני לא צריך חגיגות עכשיו! נחגוג רק
אחרי שהמשימה תושלם!“ מתחנן דיק.
”אתה צריך לפה את פיוטר“, אומר ג‘ונסון שעוקב בסבלנות
אחרי דו-השיח בין השניים.
”הוא ז‘יס פיוטר?“ שואל דיק.
”פיוטר הוא סטודנט שנה שנייה בפסיכולוגיה. הוא יכול לעזור
לנו במשימה להרוס את העולם“.
”איך?“
”אם המטרה שלך היא לשלוט על המוח של האנשים לזה צריך
מישהו שמכיר ויודע מה יעזור לשלוט!“
”הוא אדם שאפשר לסמוך עליו?“
”כן, בוודאי. הוא חבר טוב שלי. מכיר אותו כמו את כף ידי, הוא
לא יאכזב אותך“.
•
פיוטר עוזר להם להבין את מנגנוני ההגנה של האדם.
ותוך מספר חודשים אוכלוסיות שלמות בעולם הולכות שבי
אחרי התוכנות שהם מפתחים.
מדובר בתוכנות ידידותיות וישרות, ואנשים בלי מחשבה
מתחילים להשתמש בהן, מתכנתים מתחילים לעשות שימוש בידע
שהם מפיצים בלי יכולת להבין שמדובר בתוכנות זדוניות שמטרתן
להשתלט על הזמן ועל הרצונות שלהם. התוכנות לעיתים הולכות רחוק מדי.
הן הופכות את האדם לרובוט בידי הטכנולוגיה, למנותק
זמן ורגש.
•
עם יד ורגל מגובסות גפן מרגיש שבלתי אפשרי להמשיך. אילו
לפחות רגליו היו בריאות אז היד המגובסת הייתה נסבלת יותר. הוא
מנסה לתפקד איכשהו ומרגיש אומלל מאוד.
דיכאון ועצב משתלטים עליו.
הוא מביט מבעד לחלון הפתוח למחצה בשמים המעוננים,
בציפורים העפות בחופשיות, וחש שהדכדוך אופף אותו מכל כיוון.
אביו נכנס לחדרו, גורר כיסא גלגלים מקופל.
הוא פותח את הכיסא ועוזר לגפן להתמקם עליו בנוחות.
”נצא לסיבוב“, הוא קובע, לא שואל.
גפן אינו עונה.
הם מסתובבים בין שבילי המושב, ובועז מתיישב על ספסל עץ
צבוע בירוק זית.
הוא מוציא מכיסו דף גדול מקופל, עט, ומחפש פיסת עץ יציבה
להניח עליה את הדף ולרשום.
”בוא נחשוב, גפן, מה הנזק וההפסד שנגרם מהמחשב, וכיצד
תוכל לצאת ממנו לחיים של חירות“.
ניכר שאביו חשב רבות לפני שהתחיל לשוחח עם גפן על
הנושא.
הוא אומר בקול רם ורושם תוך כדי:
המסך פוגע בראייה,
התקשרות עם אנשים לא מוכרים זה עניין מסוכן,
לא כדאי להתרגל להישען על פידבק חברתי,
הלימוד לא יכול להיכנס למוח מוצף,
זה לא ממלא זמן, אלא מבזבז אותו.
בועז מוסיף וכותב הצעות כיצד יוכל למלא את זמנו בלי מחשב.
הוא מוסר לו את הדף.
”תדביק מסביב את הסמיילי שדודה עדינה שלחה לך ותניח את
הדף ליד המחשב, בכל פעם שאתה רוצה להפעיל אותו, תעיין בדף
הזה ותחליט“.
הם שבים בצוותא.
תקווה קלה מזדחלת ללבו של בועז. גפן מנפץ אותה כשהוא
אומר: ”אני אעשה את זה, אבל אין לי משהו אחר טוב יותר“.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
