מושב אקליפטוס
בבית הכנסת, בשבת, זרקו סוכריות ג‘לי רכות מעזרת נשים.
זו תקנה חדשה של נחום הגבאי, לאחר שבאחת הפעמים סוכריה
קשה פגעה במצחו של אחד המתפללים.
”מהיום זורקים רק סוכריות ג‘לי רכות. ובסוד תדעו שהן יותר
טעימות“, קבע הגבאי האכפתי.
ואכן, הסוכריות החדשות היו אטרקציה של ממש עבור הילדים.
בועז אוסף מספר סוכריות שנחו לצידו, על השולחן ובכיסאות
הסמוכים. באותם רגעים הוא קולט שעוד מספר חודשים יש לגפן
בר מצווה.
והוא עדיין לא קנה לו תפילין, לא לימד אותו טעמים. איך לא
חשב על זה עד עכשיו, ואיך הוא יתארגן בפרק הזמן שנותר?
גם הפציעה ביד וברגל הופכות את הסיפור כולו למורכב יותר.
האם גפן יחלים עד אז? אולי הוא יצטרך קביים?
הקביים יכולות להיכנס לשימוש מדי פעם, עם תמיכה
מהסובבים, הבעיה שגפן מסרב להתאמץ. הוא בוחר את הנוחות
על פני התמודדות עם קושי ואכזבה.
אולי אם יתכננו יחד את בר המצווה הוא יסכים.
בועז נאנח קלות לעצמו.
יש לו רצונות רבים כל כך מגפן. הוא רוצה לרוות ממנו נחת.
רוצה שאחרי הבר מצווה גפן יבוא מדי שבת לתפילה. יחד איתו.
הוא רוצה שגפן יתפלל, ישמע שיעור בפרשת שבוע, ירגיש
מחובר למסורת.
לבועז יש ניסיון חיים פשוט של איש עמל. הוא יודע שהזמנים
היחידים שבהם חש אושר אמיתי היו כשעשה עם עצמו משהו.
הוא היה רוצה להעביר לגפן את החכמה שצבר במהלך שנות
חייו, אך גפן נמצא בעולם משלו. עולם צעיר, מרוחק, שונה.
בבוקרו של יום ראשון, במכולת של אנקורי מבחין בועז בקצה
של חוטים משתפלים ליד מקרר הגבינות. הוא נחפז לראות את
הפלא החדש, עומד פנים מול פנים מול צעיר חבוש כיפה שחורה
ועטוי טלית, בידיו תיק תפילין.
”שלום, ברוך הבא למושב, אתה שייך לישיבה?“ שואל בועז
בקול נלהב ורועם.
אבי ברכיאן מחייך חיוך רחב בתגובה.
”כן, אני מהצוות“.
”איזה יופי. אני שמח“, אומר בועז בקול גדול. ”מה שתקנה,
רבינו, אני משלם“.
”לא צריך, זה בסדר“, אבי חש חוסר נעימות מסוים.
”טוב, תשמע, אני צריך לדבר עם כבודו. מתי אפשר?“
”באיזה עניין?“ אבי שולף גבינה חמש אחוז מהמדף, בועז נוטל
גבינה צהובה תשעה אחוזי שומן.
”בעניין הבר מצווה של גפן, הבן שלי. הוא עם גבס וצריך עזרה.
רציתי לשאול איפה קונים תפילין, מי יכול ללמד אותו טעמים“.
”תפילין – אני יכול לתת לכבודו מספר טלפון של סופר סת“ם.
ללמד טעמים? אני יכול. בשמחה. בשביל זה אני כאן בין השאר“.
”איך נשלחת אלי, ישר מהשמים“, שמח בועז.
”בשמחה, ממש מכל הלב“, אומר אבי כמו לעצמו. בליבו חושב
לראשונה שטוב עשו שעברו למושב אקליפטוס.
גם פה יש לו שליחות.
”הרב“, איציק מגיע מוקדם לשיעור הפעם. רוצה תפוס את
הרב לשיחה ישירה יותר. הרב שמעון חלים עיין בספר בחדרון שבו
מתקיים בשיעור, ממתין שמשתתפי השיעור יתאספו. ”הרב, יש לי
לכבודו שאלה“.
”כן, איציק“, חיוכו של הרב מאיר וטוב.
”אני מרגיש שאני לא עושה כלום עם החיים שלי, שאני סתם
תקוע. יש לי הרגשה שאני סתם אדם חסר תועלת. זה כמו בור
שחור שלפעמים מתעורר בי ואומר לי שאני כלום. תדע, כבוד הרב,
שאני קשה הבנה ולא יודע ללמוד. אבל לפעמים אני מרגיש שגם
אם הייתי גאון ויודע ללמוד, גם אז לא הייתי מרגיש סיפוק בעצמי.
זה כמו תולעת כזאת שמכרסמת בי בשקט ונותנת לי להרגיש בכל
איברי שאני כלום! וכמה שאני מזכיר לעצמי שאני עולם, זה עוזר
מעט אבל אחר כך חוזר לי ההרגשה הזו, שאני לא שווה. מה אני
יכול לעשות?“
הרב מחדד את זקנו בידיו בתנועה מהורהרת: ”אני חושב שכל
אחד נופל לפעמים להרגשה כזו. אתה מרגיש נפילה שכזו כל
הזמן?“
”כן, כן“, מהנהן איציק. כמה טוב שהוא מדבר עם דמות כל כך
מבינה כמו הרב חלים!
”בוא איתי, אני רוצה להראות לך מישהו“, הם ניגשים לפינת
החדר, יושב שם יהודי לא מבוגר במיוחד, כפוף מעט מעל חומש.
”הרב רוני?“ פונה אליו הרב חלים.
”סלח לי שאני מפריע לך. אני רוצה שתכיר את רב איציק“.
האיש הנקרא הרב רוני מרים את עיניו, מחייך חיוך מאיר וחמים.
”נעים מאוד, הרב איציק, במה אני יכול לעזור, כבוד הרב?“
”רציתי לשאול אם כבודו יכול לקבוע לימוד עם איציק“.
”לימוד? אני לא יודע ללמוד, כבוד הרב“.
”נו, במה שכבודו יודע. אולי חומש עם רש“י, או נביא. לימוד
משותף“.
רוני נעמד, קומתו נמוכה משניהם וחיוכו לבבי וקורן ונותן לך
הרגשה שאתה עולם שווה במיוחד.
”בשמחה, בשמחה“. וכאן רוני מתחיל להתעניין באיציק ומדבר
אתו מילות חיזוק. מילים פשוטות של יהודי פשוט.
”אני מנקה רחובות“, אומר רוני לפתע. ”אנשים שואלים אותי
למה לי העבודה הזו, ואני אומר להם שזו העבודה הטובה ביותר.
קודם כל אני כל היום מטייל, נושם אוויר צח ולא צריך להתמודד
באיזה משרד עם מחשב וכל מיני מכשירים טכנולוגיים משעממים,
דבר שני עושה פעילות גופנית, מתכופף, יש לי מכון כושר חינם,
דבר שלישי אני מנקה את הרחובות של ארצנו הקדושה, סוג של
עבודת קודש“.
איציק צוחק בקול משועשע, עיניו של הרב חלים מהבהבות
בחיוך והוא אומר: ”שמעתי מפי הרב שלי שכל אדם מחפש עונג,
והוא בוחר, גם אם לא במודע, ממה ליהנות. הצדיק בוחר ליהנות
מדברים רוחניים והפחות צדיק מדברים גשמיים. אם ניקח את
הדוגמה של רבי רוני לעולם הרוחני, הרי שאתה יכול לבחור ליהנות
מתפילה ומלימוד. הכל עניין של שאיפה ורצון“.
הם קובעים ללמוד ביום שני אחרי תפילת ערבית, והרב ואיציק
שבים למקום שבו שוחחו לפני כן.
”איך הוא, רוני?“ שואל הרב חלים בחיוך.
איציק מהנהן. ”משהו מיוחד“.
”אתה מבין שהוא מנקה רחובות?“
”כן, הוא אמר מקודם שזה מה שהוא עושה“, איציק שוקע
במחשבות.
”רוני חווה השפלות לעיתים. אתה יודע מה מחזיק אותו?
המחשבות. המחשבות הטובות שהוא חושב. כל דבר לא נעים הוא
הופך למשהו נפלא ורצוי“.
”אה“, איציק לא יודע מה לומר.
”והוא שמח, יהודי שמח“.
”אני לא מכיר כאלה הרבה“, מודה איציק, ”ואת האמת, כבוד
הרב, אני מקנא בו. אני כל כך רוצה להגיע למקום הזה בו אני שמח
בעצמי, חושב חיובי. אני מקנא במנקה רחובות. הרב מבין אותי?“
הרב שותק רגע ארוך ומשפיל את עיניו לספר המוסר אותו
מחזיק בידיו.
לאחר רגע הוא מיישר את מבטו לנקודה עלומה בקיר ממול:
”אני אחשוב על זה, איציק. זו לא נקודה קלה, מה שהעלית פה.
אני אחשוב על זה, אברר אצל מביני דבר. ואשוב אליך עם תשובה
בעזרת ה‘“.
החדר מתמלא אט אט באנשים, השיעור מתחיל.
בסיומו, ניגש איציק אל כיוון היציאה. קולו של הרב חלים רודף
אותו: ”איציק?“
”כן, הרב?“
איציק מפלס דרך לכיוון הרב, אנשים נותנים לו לעבור, חלקם
עומדים במרחק מה. גם להם יש מילה או שתיים להחליף עם כבוד
הרב.
הרב מביט בו בעיניים טובות: ”אמנם אני אשתדל למצוא לך
מענה. אבל אני רוצה לומר לך שהחיים הם התשובה הטובה ביותר.
כל יום שעובר אתה תלמד עוד קצת. החיים זה כמו בית ספר. והזמן
הוא המורה הטוב ביותר. תזכור ואל תשכח, איציק, להקשיב ללב
שלך?“
איציק מהנהן בכובד ראש.
”כן, הרב, אני אזכור להקשיב ללב שלי“.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
