"אבל למה הוא ישן יותר מאוחר ממני?" שואל הילד הקטן, בכאב אמיתי על מה שהוא חווה כחוסר צדק.
"הבן הראשון שלי כזה מתמיד ולמדן, אבל הבן השני שלנו… כבר מילדות ראינו שאין לו ראש ללימודים…"
איך אפשר לגשת לשידוך הזה? הרי לשושי שילמנו 'סידור מלא', אז למה שליוסי מציעים 'חצי-חצי'?
כהורים קשה לנו להודות בזה, אבל ההשוואה נמצאת בכל מקום. בבית, בין אחים. בשיח שלנו, לפעמים בלי לשים לב.
ובחברה שסביבנו- שמודדת, מדרגת, מתמחרת.
מי שווה יותר. מי מצליח יותר.
ומי… פחות.
חז"ל מנו סיבות רבות למיתתם של נדב ואביהו בני אהרן. אבל מעבר לפרטים, נראה שיש כאן שורש אחד: "אש זרה".
לא אש של חטא במובן הפשוט,
אלא אש של תחושת מיוחדות מנותקת, של השוואה, של רצון להיות מעל, מעבר.
חז"ל מתארים כי הייתה שם תנועה של השוואה: "אימתי ימותו שני זקנים הללו (משה ואהרן) ואנו ננהיג את הדור".
לא מרד, לא כפירה, אלא תודעה של אנחנו ראויים ליותר.
ומשם הדרך קצרה: לא לקחת עצה, לא להרגיש חלק, לפעול מתוך דחף פנימי ולא מתוך ציווי.
הנצי"ב והשפת אמת מדגישים נקודה עמוקה: הבעיה לא הייתה חוסר אהבת ה'. להיפך היתה שם עודף התלהבות.
אבל כזו שמגיעה מעצמי, ולא מתוך חיבור לגבולות ולשליחות.
זו כבר אש זרה.
וכאן המקום שלנו כהורים.
כשילד שואל: "למה הוא קיבל יותר?" כשהוא משווה את עצמו לאחיו, לחברים, זה לא רק עניין של צדק או גבולות.
זו הזדמנות לפגוש את אחת הנטיות האנושיות הכי בסיסיות:
הצורך להרגיש שווה – או יותר.
אבל אם לא נלמד אותם אחרת,
ההשוואה הזו יכולה להפוך לאט-לאט ל"אש זרה" קטנה בלב.
כזו שמרחיקה, שמפרידה, שמודדת ערך דרך אחרים.
יום השואה מזכיר לנו לאן השוואה יכולה להגיע כשהיא מקצינה: לעולם שבו יש "גזע עליון" ו"גזע נחות". לעיוות מוסרי שבו ערך האדם נקבע לפי מדרג מדומיין.
ובאופן מצמרר- דווקא שם, נמחקו כל ההבדלים וכולם הושוו באכזריות לאותה גזירה.
העבודה שלנו כהורים היא הפוכה:
לגדל ילדים בעולם שיש בו הבדלים מובנים, אבל בלי היררכיה של ערך.
ללמד אותם:
שונים – כן. אבל שווים בערך.
לא כל אחד אותו דבר, אבל כל אחד ראוי באותה מידה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
