במהלך השנים אני מלווה מאות הורים וילדים בתהליכי אבחון, הכוונה ובניית תוכנית טיפול, מתוך ניסיון להבין לא רק “מה רואים”, אלא מה באמת עומד מאחורי ההתנהגות.
ההתמחות שלי היא לזהות את מה שלא רואים מבחוץ — הקשיים הרגשיים, הלימודיים וההתפתחותיים שמסתתרים מתחת לתוויות שהילד מקבל מהסביבה.
“אני כבר לא מצליחה להבין מה נכון”, אמרה לי שושי באחת הפגישות. “כל מי שסביבו רואה משהו אחר. יש מי שטוען שהוא מפונק, אחרים אומרים שהוא חסר משמעת, בבית הספר חושבים שהוא פשוט לא מתאמץ, ואני רק מרגישה שיש כאן משהו עמוק יותר… אבל אני לא מצליחה להבין מה”.
שושי לא דיברה מתוך כעס. היה שם בעיקר בלבול. עייפות של אמא שמנסה שוב ושוב לעזור לילד שלה, ולא מצליחה להבין למה שום דבר לא באמת מחזיק לאורך זמן.
השיחות האלה חוזרות על עצמן בלא מעט בתים. לפעמים זה נאמר בקול, ולפעמים רק בתוך הלב.
“הוא לא לוקח אחריות”.
“היא כל הזמן מחפשת תשומת לב”.
“הוא חי בעננים”.
“היא חייבת לעשות סצנות”.
“הוא פשוט לא מתאמץ”.
אלה משפטים שנשמעים כמו תיאור אופי, אבל הרבה פעמים הם רק ניסיון להסביר משהו שאנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף.
כי מה שאנחנו פוגשים ביום־יום זו ההתנהגות.
אנחנו רואים את הילד שמתפרץ, מתווכח, לא עומד בזמנים, מתקשה בלמידה, מתנתק, מציק, מתעצל או מתנגד. אנחנו רואים את ההשלכות, את ההערות מהסביבה, את ההשוואות לאחרים, את המבוכה מול הצוות או המשפחה. ומתוך הרצון הטבעי להבין מה קורה, אנחנו מתחילים לפרש.
רק ביטוי לקושי
אבל ההתנהגות היא לא הסיפור האמיתי, היא רק ביטוי לקושי פנימי.
לפעמים ילד שנראה חסר מוטיבציה מתמודד בכלל עם עומס פנימי גדול.
לפעמים מה שנראה כמו “דווקא” הוא בלבול או קושי להבין דרישות.
יש ילדים שמתפרצים כי אין להם דרך אחרת לפרוק הצפה.
יש ילדים שנצמדים לשלמות מתוך פחד עצום להיכשל.
ויש ילדים שנראים אדישים מבחוץ, כשבפנים הם עסוקים במאבק מתמשך מול עצמם.
ההתנהגות היא הרבה פעמים רק השכבה החיצונית. מתחתיה יש עולם שלם שלא תמיד נראה לעין.
גם אצלנו ההורים מתרחש לא מעט.
יש פחד. יש חוסר אונים. יש שאלות שלא נותנות מנוחה.
למה זה קורה?
האם פספסתי משהו?
מה יהיה איתו בהמשך?
וכששום שיטה לא באמת משנה את המצב, מתנחלת אצלנו תחושת תסכול עמוקה. כאילו כולם יודעים להסביר מה הילד “צריך לעשות”, אבל אף אחד לא באמת עוצר להבין מה עובר עליו.
ובתוך כל זה נמצא הילד עצמו.
ילד שלרוב לא רוצה להכעיס.
לא רוצה להיות “הבעיה”.
לא רוצה לאכזב את ההורים או לשמוע שוב שהוא לא מספיק.
ברור שהילד החמוד שלנו היה שמח להצליח, לגרוף מחמאות במקום הערות ובקורת, להיות הילד שעושה נחת וכולם גאים בו, להרגיש שייך יותר, רגוע יותר, מובן יותר.
אתם לא לבד בסיפור הזה!
הטור הזה פותח סדרה חדשה שתנסה להסתכל קצת אחרת על הילדים שלנו.
בכל שבוע ניגע בהתנהגות אחרת שמוכרת כמעט לכל הורה — עצלנות, ריחוף, התפרצויות, הצקות, עקשנות, חוסר גבולות — וננסה להבין מה יכול לעמוד מאחוריה. לא רק מה רואים מבחוץ, אלא גם מה מתרחש בפנים.
נדבר על הפער שבין ההתנהגות לבין הקושי שמסתתר מתחתיה. נביא סיפורים מהחיים, רגעים שהורים רבים מכירים מקרוב, וננסה לפתוח עוד זווית הסתכלות. לא כדי לחפש תוויות, אלא כדי לייצר הבנה עמוקה יותר.
כי לפעמים, עוד לפני שמחפשים איך לשנות את הילד, צריך לעצור ולשאול איזה כלים חסרים לו ואיך ניתן לעזור לו לרכוש אותם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
