כולנו מכירים את זה.
החלטנו לקום בזמן, אבל בבוקר “ידי עשיו” כיבו את השעון מעורר והתהפכנו לצד השני.
הבטחתנו לעצמנו להתחיל דיאטה, ובערב כבר חטאנו בעוגת שוקולד קטנה "שלא נחשבת".
רצינו ממש להיות מודל להורים רגועים ושתי דקות אחרי כן איבדנו סבלנות.
זה קורה לכולם, ויש לזה אפילו שם מקצועי: קוראים לזה "דיסוננס קוגניטיבי" והוא מייצג את הפער בין מה שאני מאמין לבין מה שאני עושה, או אם תרצו; הפער בין ה"רצוי" ל"מצוי".
ואנחנו הרי מומחים בלהתאים את הסיפור למציאות: למזער, לשנות פרשנות, להאשים בנסיבות, ליפות את המצפון, רק כדי לשמור על תחושת "אני בסדר".
אבל זה לא רק אצלנו. זה גם אצל הילדים שלנו…
זה לא רע, זה אנושי. זו התנגשות פנימית.
כשילד יודע מה נכון, אבל עושה הפוך, הוא חווה מתח פנימי. הוא ינסה לפתור אותו באחת משלוש דרכים:
1. לשנות גישה ("לא באמת אכפת לי מהלימודים המעצבנים האלה…")
2. לשנות פרשנות ("נרדמתי כי הייתי חייב לנוח, אחרת לא הייתי מרוכז בשיעור")
3. להקטין משמעות ("אז מה קרה? זו רק פעם אחת")
אלו הם מנגנונים טבעיים, לא חוצפה ולא מניפולציה מצידו. המפתח הוא להבין מה קורה מתחת לפני השטח. גם התורה מלמדת אותנו כי הפערים הללו בהתבגרות הם טבעיים.
למען האמת, הפער בין יעקב לעשיו נולד בדיוק שם- ב'תקופת הנעורים', במקום שבו הרצון והמעשה עדיין לא הולכים באותו קצב בדיוק.
מסתבר שהילד טוב במהותו, אבל ההתנהגות לפעמים לא מסונכרנת. והתפקיד שלנו כהורים: לא להיבהל מהפער, אלא להבין אותו.
דוגמא מהפרשה לכך נוכל למצוא בסיפור עשיו ונזיד העדשים:
עשיו יודע טוב מאוד מה ערך הבכורה ובכל זאת מוכר אותה.
איך זה קורה?
זה קורה באמצעות מזעור הערך – "ויבז את הבכורה" והצדקה רציונלית של המעשה-"אני הולך למות, למה לי בכורה?"
כואב? כן. מוכר? גם כן. (“מה אני צריך את זה בכלל?” / “זה שטויות” / “לא משנה לי”)
כשילד מרחיק את הערך, זה לא בגלל שהוא לא רוצה להצליח בו. זה כי כואב לו להרגיש שהוא לא עומד בציפייה.
אז איזה הורים נבחר להיות?
בפרשתנו יצחק עומד מול דילמה: "הקול של יעקב והידיים ידי עשיו".
מי זה שנמצא מולו?
האם הילד “הטוב” שלו התקלקל? או שהילד “המאתגר” שלו עלה כלפי מעלה?
יצחק בוחר להאמין בטוב. הוא מעדיף להניח שעשיו השתפר ומדבר כמו בעל תשובה, מאשר לחשוב שיעקב 'התקלקל' ומרמה אותו עם ידי עשיו.
זו לא תמימות. זו בחירה חינוכית עמוקה. לתת אמון ביכולת של ילד לגדול ולצמוח, ולא לרוץ ולחשוד בכישלון הטבעי.
🧭 מה אנחנו כהורים יכולים לקחת מזה?
1. לראות את הפער בלי להיבהל ממנו
פער בין ערכים להתנהגות הוא חלק טבעי בהתפתחות. זה לא סימן לחוסר חינוך, זה סימן לילד מתבגר שמתפתח בצורה טבעית ובריאה.
2. להבין שהתירוץ" של הילד הוא לא חוצפה, אלא מנגנון הגנה פנימי.
כשילד זורק: “לא אכפת לי”, “זה לא חשוב”, “המורה סתם…” הוא בעצם אומר: כואב לי שלא הצלחתי לעמוד בסטנדרט של עצמי ואכזבתי גם אתכם.
3. לחפש את “קול יעקב” שבתוך הילד
גם כשהאיחור, העצלות או הכעס מדברים ממעשיו, יש קול טוב בפנים. לפעמים הוא חלש.
לפעמים מכוסה בשכבות של תסכול ואכזבה. אבל הוא שם.
4. להאמין בשינוי לטובה יותר מאשר בקלקול טבעי
כמו יצחק אבינו נלמד לראות פוטנציאל, לשמור על האמון ולהאמין שהילד מסוגל ליותר ממה שהוא מראה כרגע.
5. לאפשר לילד לפרש את המציאות אחרת, אבל לשים גבול ברור
לתת מקום לרגש, להסבר, לפער, אבל לא לוותר על הציפייה הבריאה.
אמפתיה + גבול = אמון שמגדל ילד ולא מקטין אותו.
בכל ילד חבויים "קול יעקב"- הרצון, הערכים, הכוונות הטובות,
וגם "ידי עשיו"- היצר, הדחפים, הפחד, העצלות.
החינוך הוא לא להילחם בידי עשיו, אלא להעצים את קול יעקב.
לראות את הטוב, לתת בו אמון ולגלות סבלנות לתהליכים.
כך נוכל לעזור לילד לגשר בהדרגה בין מי שהוא רוצה להיות לבין מה שהוא מצליח כרגע לעשות.
אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז חוזקות להתפתחות רגשית חברתית | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
