מושב אקליפטוס, מרכז הארץ
את המפגש השבועי לנשות המושב היא מארגנת כבר מספר
שנים במתנ“ס אותו הקימה המועצה בחסות אחת החברות
הגדולות במשק.
”מגיע לנו מפגש מאחד“, אמרה לעצמה אז, לפני מספר שנים,
אמרה וגם עשתה.
פעם בחודש יש גם פאנל מרתק של מספר דמויות שקשורות
לנושא אקטואלי שעל הפרק.
בועז גאה בתמי על היוזמה הזו שלה.
”העולם מתקדם בזכות אנשים שיש להם יוזמה ורעיון והם
מפתחים אותם“, הוא מהמהם מתחת לשפמו בכל פעם שיש מפגש
שכזה.
תמי מחייכת בסלחנות. יש לבועז הרבה משפטים קבועים
שאותם הוא נוהג לומר בכל הזדמנות מתאימה ושוכח שכבר אמר
אותם.
בועז, לעומתה, לא צריך לארגן שום מפגש. בכל פעם שהוא
רוצה לראות חברים, לשמוע מה חדש או להטעין את עצמו, הוא
הולך לבית הכנסת.
בית הכנסת של המושב נמצא במרכזו, בנוי מאבן ירושלמית
ובעל חלונות גבוהים שמהם אפשר לראות את השמים. בית הכנסת
מפואר ומטופח בידיים אוהבות.
הם, אנשי המושב, מעט רחוקים והרבה קרובים. יהודים
פשוטים. אנשי עמל, חקלאים, רפתנים ובעלי לולים.
ביזע רב הם עמלים כדי להוציא את פרנסתם, ובנוסף לתחושת
השליחות שלהם כעובדי האדמה בארץ הטובה, הם משתדלים
להישמע להוראות של הרבנים.
אנשי המושב שומרים את מה שהם יודעים ומכבדים את
המסורת. ובבית הכנסת מתקיים שיעור בענייני הלכה מדי שבוע
וכולם מקפידים להשתתף בו.
ובשמחת תורה, מי שלא ראה את העיניים הנוצצות של
המתפללים המפזזים בשירים: ”מפי ק-ל, מפי ק-ל יבורך עם
ישראל“, מי שלא ראה את הקפיצות שלהם בשיר ”אדיר כבודו,
הוד והדר“, לא הבין את העוצמה של אהבת התורה הקיימת
ביהודים פשוטים אלו.
כעת, במדרגות מחוץ לבית הכנסת נוצרה התקהלות קטנה.
”שמעתם מה קורה בבניין המועצה הישן ובבתים הנטושים
מסביב?“ אברום מכריז בקול רם, כולם מקשיבים בעניין.
נו, בטח, אברום חבר מועצה. כל מידע שהוא אומר מבוסס
לחלוטין.
בניין המועצה הקודם די מרוחק משאר בתי המושב החדשים.
גם הבתים הנטושים לא עניינו יותר מדי אף אחד.
”שיפצו את הבתים, איזה יופי של דירות. ואת בניין המועצה
הישן חידשו והפכו לפנימייה. עומדת להיפתח שם ישיבה“.
שתיקה קלה השתררה ואז בליל של קולות נשמע.
”ישיבה? אני לא מאמין!“ חצק‘ל קורא בקול גדול. הוא מאמין
בהחלט. ההכרזה היא רק בשביל הדרמטיות, שכן מדובר פה בנושא
מעורר התפעלות.
”איזו ישיבה? של הדוסים?“ מתן צוחק לעצמו.
”אני אביא להם בכל יום ביצים טריות בלי נדר, מעשר!“ מצהיר
מסעוד, פותח פתח לקריאות שהוא בעקבות ההצהרה.
”אני אביא להם מוצרי חלב“, קורא הרפתן לני.
”ואני אביא להם פירות טריים ישר מהשדה!“ שמח גדליה
לבשר.
בועז מאזין בפליאה לחילופי הדברים.
כמה מהר מחליט כל אחד מה יביא.
הוא אינו קולט. אינו קולט עדיין את הזכות שנפלה בחלקם.
מה הסיכוי שמכל המושבים שבעולם, דווקא במושב אקליפטוס
תקום ישיבה קדושה, שלומדים בה תורה?
אין סיכוי. אלא אם כן הוא יאמין שהריקודים שהם רוקדים
בשמחת התורה, והבקשות שלהם והתפילות לזכות לחלק בה, הם
אלו שבזכותם הגיע הטוב הזה למושב.
אברום ממשיך לפתע:
”שכחתי לומר לכם, שמדובר בישיבה לנערים מתמודדים“.
”מה זאת אומרת מתמודדים?“ הפעם היה זה בועז ששאל,
בפליאה. מול עיניו מופיע גפן. גם הוא מתמודד.
”הכוונה לנערים שקשה להם ללמוד“.
”אה, זה קשה שקשה, מסכנים“, ממלמל לני.
”ממש ככה. לא תמיד זה קל ללמוד. תדעו שלפעמים צריך
לעבוד קשה כדי להבין. אני יודע מניסיון“, אומר חצק‘ל.
”לא תמיד. לפעמים הם מתעצלים פשוט, או רוצים חיים קלים
יותר“, גדליה נשמע מריר.
”גם עצלות זה קושי. נולדנו לעבוד ואם מישהו מתעצל זה לא
כי הוא רע, זה כי קשה לו“, מתנצח לני.
וכבר מתפתחת לה שיחה ביניהם. שיחה על קשיים, על
התגברות, על הצלחה, על כישלון.
אילו סופר היה מקשיב לשיחתם, הוא היה יכול לכתוב ספר עב
כרס מרתק מדברי החכמה הפשוטים הללו.
אילו פסיכולוג היה מאזין להם, הוא היה מוסיף לעצמו ידע
שלא למד בלימודי התואר בפסיכולוגיה, מתוך הדברים שהשמיעו
אנשי העמל המכירים את הקושי מהשטח.
אבל לא פסיכולוג היה שם וגם לא סופר.
אז רק נספר לכם שהמפגש שהתפזר לאיטו הכיל בתוכו החלטה
חגיגית של תושבי אקליפטוס להירתם ולעזור.
הם ארגנו בינתיים משלחת מכובדת שתגיע לישיבה ותברך
אותם בברכת ”ברוכים הבאים“.
•
הטלפון מצלצל זמן רב. חלי לא שומעת את הצלצול. המיקסר
עובד בעוצמה רעשנית. וכשהיא מנמיכה את העוצמה, צלצול
הטלפון בדיוק מפסיק. היא מסובבת את החוגה של המיקסר למצב
’כיבוי‘ כדי לבדוק מי זה היה, ובדיוק הטלפון שב ומצלצל.
”מדברת רינה. מה נשמע?“
”ברוך ה‘ מצוין“.
”תקשיבי, אני חושבת שכדאי לעשות לאמא מסיבת הפתעה.
יש לה יום הולדת שבוע הבא“.
”אנחנו לא עושים ימי הולדת. מה יום מיומיים?“ המיקסר
ממתין על השיש בסבלנות, חלי חוששת לגורל הקצפת. מקסימום
תקציף שוב. היא משתדלת לשמור על ריכוז.
”במשפחה של חמותי נוהגות כל בנות המשפחה להתאסף בכל
יום הולדת. הן לא עושות סתם יום הולדת עם בלונים ושירים וכל
זה. מדובר באירוע בעל משמעות“.
”מה למשל“, חלי שואלת ביראת כבוד. חמותה של רינה היא
מחנכת חשובה וגם כתבה סדרת ספרי חובה לכל מחנכת: ’ניגון
הלבבות‘ שמה של הסדרה. היא בהחלט דמות שכדאי לשאוב
ממנה השראה.
”אמנם אין אצלה יום הולדת בהפתעה כי כולן כבר יודעות
שאמור להיות מפגש משפחתי. מכינים תכנית ערכית, מפרישים
חלה, נותנים לכלת יום ההולדת לשאת דרשה קצרה… זה מאחד
את המשפחה. חשבתי שכדאי לעשות לאמא מסיבה כזו. מגיע לה
נחת!“
”רעיון טוב“.
”כן. דיברתי כבר עם ציפי, היא לקחה מספר תפקידים“.
”למשל?“
”עיצוב השולחן, כיבוד, כולל עוגה מיוחדת, הכנת בצק להפרשת
חלה“.
”נראה שלא נותר לנו מה לעשות?“
”דווקא כן. אני רוצה להכין מצגת בליווי תמונות. לחמותי יש
מקרן, אולי אשאיל אותו ממנה. חשבתי גם לערוך תכנית סביב
התפקיד המרכזי של אמא בחיינו. מה את אומרת?“
”נשמע נפלא. מה התפקיד של דינה ואילי?“
”דינה תיקח את אמא לסיבוב באותו יום כדי שיכנסו בהפתעה
ברגע הנכון. ואילי? אפשר אולי לשלוח אותה לעזור לציפי
בהכנות?“
”כן, זה רעיון טוב ונראה לי שגם אני אציע לה עזרה“.
”מצוין. אני סומכת עלייך“.
חלי חוזרת למתכון של העוגה.
אך לא. במקום לקרוא נודדות מחשבותיה אל רינה. רינה אחותה
הגדולה ממנה בשנה. גם היא אחות של ירמי. איך באמת רינה הגיבה
להערות שלו? האם זה השפיע עליה בצורה זו או אחרת?
היא לא זוכרת כל כך. סך הכל, אדם מרוכז בעצמו.
אבל מקרה אחד היא כן זוכרת.
זה היה בכיתה ט‘. רינה הדפיסה את דף השער לעבודה שעשתה
בגאוגרפיה. דף שער מושקע ומיוחד עם גרפיקה מעניינת.
”נכון יפה?“ שאלה את כולם בסעודת מלווה מלכה חגיגית.
ירמי הגיב ראשון. ”נראה עבודה של מפגרים“, אמר ובעיניו זיק
מוכר.
רינה לא ענתה מיד. חלי זוכרת איך היא התקוממה בעבורה.
היא ראתה שאף אחד אינו מגיב לירמי, ורצתה לענות לו אבל
חששה מהתגובה החריפה שתקבל.
אף אחד לא דיבר, וזה הכעיס את חלי. מה פתאום כולם
חוששים מירמי? מי הוא בכלל? אבל אז רינה הגיבה באופן לא
צפוי: ”אתם יודעים, נכנסתי שבוע שעבר לבית. ראיתי את השידה
בכניסה מסודרת מאוד יפה. שאלתי מי אחראי לסדר ואמא אמרה
שירמי סידר ומיין את כל המסמכים שם! כל הכבוד לך, ירמי. מי
שייכנס יראה שידה ולא הר של מסמכים“.
”אה, שטויות, זה כלום“, אמר ירמי בחיוך.
”לא. זה לא כלום. ממש יפה. עכשיו יותר נעים להיכנס לבית“.
ואז שאלה רינה שוב: ”איך זה?“
התגובות שקיבלה היו מפרגנות מאוד. וירמי לא הוסיף לדבר.
זה מעורר מחשבה, ואיך זה שלא שמה לב לכך עד עכשיו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
