יששכר עושה סיום מסכת! זו הייתה הודעה משמחת ומפתיעה.
יששכר מילא את שעות הפנאי שלו בקריאת ספרים, בעיקר
ספרי מתח ופעולה. הוא לא נהג ללמוד באופן עצמאי אלא הסתפק
בלימוד הקבוע בישיבה. אף אחד לא הבין מה קרה לבחור, אולי
שיחה של המשגיח, אולי סתם ככה החליט לתפוס את עצמו
בידיים, או שמא החברים השפיעו עליו בדרך זו או אחרת.
סיום המסכת המתוכנן היה הפתעה מרנינה שעברה בין כל בני
המשפחה.
חנה הכינה סעודה כיד המלך, וכל בני המשפחה הוזמנו לארוחת
ערב משפחתית.
איציק וחלי מגיעים מעט באיחור. הגברים ישבו סביב השולחן
הערוך, שרו שירים והעלו נושאים שונים לדיון, בעיקר נושאים
תורניים. חנה ושאר בנות המשפחה ערכו לעצמן שולחן בחדר
הסמוך.
אברהם צבי יושב לצד חמיו רב שלוימה ויששכר יושב מולו,
ירמי לצידו. לצד ירמי יושבים הדודים נחום ובערל ומהצד ממול
יושב השכן של קליג, לצד בנו הקטן. כל הכיסאות המרכזיים
תפוסים, ואיציק מתיישב בקצה השולחן בין חיימי ליוסקה שעדיין
לא חגגו בר מצווה ומרגיש עלוב מאוד.
החולצה החדשה שלבש גורמת לו לחוש מגוחך ולהרגיש את
העיניים של כולם מתעניינות בשינוי שחל בו. הוא לא שם לב
שאיש אינו מתעניין בו, שכולם עסוקים במסיבה עצמה, ושהוא
יושב במקום לא מואר במיוחד, מה שלא שם אותו בפוקוס.
תחושתו עגומה מאוד.
הוא מרגיש שכל מה שיעשה או לא יעשה הוא עדיין לא יהיה
מרוצה מעצמו, כל מה שילבש לא יעלה לו את הדימוי העצמי,
ובכלל, גם אם הוא עולם, הרי שהוא עולם קטן ולא שווה כלל.
המסובים שמחים ושרים. איציק אוהב שירים, אך כעת הוא
מרגיש שהשירה דופקת לו בראש כמו פטישונים קטנים ומרגיזים.
בום בום בום, הדפיקות הקצובות על השולחן רק גורמות לו לחוש
רע יותר. מסביב, חמיו רב שלוימה נראה שמח במיוחד, יששכר
קורן וירמי מעיף מבט לא ברור לכיוונו של איציק. איציק יכול
לפרש את המבט כרצונו והוא בוחר לפרש אותו הכי גרוע שאפשר.
ובכלל, מה הוא עושה כאן במסיבה לא לו?
הוא רוצה כבר לחזור הביתה.
אברהם צבי ברגישות מתרומם וניגש אליו: ”בוא שב במקומי,
אני כבר ישבתי שם מספיק“. איציק מסרב בכל תוקף, אברהם צבי
מתעקש, ואיציק חש שפניו בוערות מסומק ובושה.
הוא מתיישב בעל כורחו במקומו של אברהם צבי, חש במרכז
העניינים שלא בטובתו.
ירמי שם לב לחולצתו החדשה. ”אני רואה שחלי הצליחה ללמד
אותך ללבוש בגדים נורמליים“, הוא אומר לאיציק ומביט לכיוון
הנוכחים לראות איך הם מגיבים לחוש ההומור שגילה.
איציק ממתין שמישהו יענה לירמי כאיוולתו, ישיב את כבודו
האבוד, אך ההתעלמות מצד המסובים המשקיעים את ראשם
בצלחת גורמת לו למצוקה ממשית. האם ייתכן שאין לו מליץ יושר
אחד?
די!! יש גבול לכל תעלול. אם אין אני לי מי לי, ואיציק מחליט
שיש בו די כוחות להתמודד עם מילים מרושעות נוסח ירמי.
הוא מוזג לצלחתו בורקס קר ושופך עליו רוטב פטריות קר
לא פחות. הבורקס לא טעים לו, אבל לפחות הוא מתעלם מירמי
במופגן.
חמיו שואל אותו איך בעבודה, הוא עונה שמצוין, מספר על
השיעור שהוא הולך אליו מדי ערב, לא מציין בכוונה את שמו של
הרב. משבח את טעמו הערב של הבורקס ומקווה שזה לא נחשב
שקר.
לאחר מספר דקות הוא מעיף מבט אל השעון ומתנצל בקול
שהשיעור הקבוע אוטוטו מתחיל.
”אני חייב לצאת, שלא יהיה ביטול תורה“, הוא מכריז בקול
שקט, מתנצל. מבטו עובר על הנוכחים בסלון הענק.
נכון שכל אחד פה עולם שלם, אבל כל עוד הם לא רואים את
העולם שבו, הוא רואה אותם כמשפחה לא לו.
וצר לו על חלי.
הוא לא אדם מפגר, שצריך שיסדרו לו עבודה אצל חמיו של
ירמי, הוא לא אדם מסכן, שצריך שיצחקו על חשבונו ועוד להכיר
להם טובה על שהסכימו לקבלו למשפחתם.
הוא אדם בפני עצמו, ושיפסיקו כבר לרדוף אותו.
לחיצת יד איתנה לחמיו, ברכות ליששכר, נפנוף יד לאברהם
צבי, התעלמות מירמי ומשאר המשתתפים. עיניה של חלי מביטות
בו בדאגה.
הוא יוצא במהירות, עולה על האופניים ומרגיש סוף סוף יותר
טוב.
איזו אווירה לא נעימה הייתה שם. וכמה נעים להיות בחוץ,
באוויר של הקב“ה. משב רוח קר מכה בפניו וגעגוע זוחל בליבו
לאמו הטובה, לאווירה החמימה והמקבלת בבית הוריו.
הוא דוהר לעבר בית המדרש, מבטיח לעצמו בליבו ביקור בבית
הוריו בזמן הקרוב.
ה‘סיום‘ מסתיים מאוחר. אברהם צבי נוהג לדלג בדרך כלל על
שלב הקינוחים והפיצוחים. הפעם הוא חורג ממנהגו ונשאר עד
שאחרון המשתתפים עוזב.
הוא ניגש לחמיו: “אני יכול לדבר איתכם?“
רב שלמה נראה עייף, חיוך מרוצה מרצד בפניו. ”כן, אברהם
צבי, מה יש לך לחדש לי?“ הוא שואל בחביבות מופגנת ומוביל את
חתנו הצעיר והמבטיח אל פינת הישיבה.
”זה… זה בעניין איציק“, בורר אברהם צבי את המילים בזהירות.
”כן? מה בעניינו?“ שואל רב שלמה.
אברהם צבי מתלבט. זה בסדר לדבר? אולי לא כדאי? האם הוא
ניגש ממניעים טהורים? האם המילים שלו לא יגרמו נזק?
הוא מחליט לדבר בכל זאת.
”איציק נראה לי מעט… מוטרד. אולי עדיין לא מרגיש חלק
מהמשפחה? אולי הוא מרגיש זר?“
רב שלמה חושב מעט. ייתכן. הוא לא שם לב. כל כך שמח היה
ולא שם לב לתחושותיו של חתנו הצעיר. אולי יש משהו במה
שאברהם צבי אומר.
”מה אתה מציע?“
”אולי נארגן לו מסיבה, יום הולדת, משהו כזה?“ במשפחה של
אברהם צבי נהוג לחגוג המון מסיבות לכולם. כמעט בכל יום יש
חגיגה אחרת וכל אחד מקבל שם תשומת לב בשפע, הוא חושב
שזה מה שיגרום לאיציק להיכנס יותר למשפחה.
”מסיבה? יום הולדת?“ רב שלמה תוהה מעט ומעיף מבט אל
השעון.
”תברר מתי התאריך של יום ההולדת שלו. למה לא? זה יכול
באמת לשמח את החתן הצעיר שלנו“. רב שלמה מתרומם ולוחץ
את ידו של חתנו טוב הלב. ”תעדכן אותי מה החלטת לעשות“.
אברהם צבי מהנהן בראשו בכובד ראש גמור ומחליט לקחת את
הנושא ברצינות.
איציק עוצר ליד בית המדרש וקושר את האופניים היטב לגדר
הסמוכה.
דיבורים קולניים נשמעים לצידו, הוא מפנה מבט לעברם. הם
יושבים שם חבר‘ה שמכונים ’נוער נושר‘ במעילי עור, בשכפ“צים
או בקפוצ‘ונים, חלקם בוהים במסכים, חלקם בוהים באוויר
ולועסים מסטיק, חלקם מדברים בקול רם מדי.
והוא שם, עסוק בקשירת האופניים היטב.
”זה בסדר, אתה לא חייב לקשור, אנחנו נשמור לך עליהם,
אתה הולך למעייריב?“ אומר לו אחד מהם וזיק של שעשוע מופיע
בעיניו.
איציק שותק. אילו לא היה לו את דוד אלימלך, מי היה מבטיח
לו שהוא לא היה מגיע לשם? הוא בחור ערכי אז הוא לא היה
עושה שטויות, אולי הוא היה כמו הנער הזה שם, בפינה, שיושב
עם בקבוק ספרייט ביד ובוהה באוויר. חושב. גם הוא אוהב לחשוב.
”כן, כן, תשאיר את האופניים לא קשורים, מה, ’תה לא סומך
עלינו?“ שואל אותו אחד עם מעיל עור דהוי, נעליים פרומות וכובע
מצחיה ענק – למרות שעכשיו חורף ועוד מעט לילה.
איציק חש לחות חשודה בעיניו. הוא חומל עליהם. איש אינו
יודע למה הם הגיעו למקום הזה, אבל הם מתמודדים, וגם הוא
מתמודד, והוא מבין אותם, ומזדהה איתם מאוד.
”אני סומך עליכם“, שומע את עצמו מגיב, ”אבל אני אתעכב
קצת בפנים, כמה זמן אתם פה?“
”אתה הולך לעשות שטייגן?“ שואל אחד בציניות. או שמא
בכאב? איציק לא נעלב.
”יש שם שיעור. רוצים להיכנס?“
הם מחליפים מבטים: ”לא, מ‘פיתום. אנחנו נשמור לך על
האופניים ויהיה לנו שכר שאנחנו עוזרים לך ללמוד תורה“, עונה
אחד מהם, צוחק צחוק רם.
איציק לא יודע אם הם ייקחו לו את האופניים או ישמרו
עליהם, הוא מעדיף להאמין שהם ישמרו לו, בכל מקרה מה ימנע
מהם להביא כלי פריצה ולקחת לו אותם?
הוא משאיר את האופניים לא נעולים, מודה להם מאוד, וניגש
לעבר הכניסה.
בצד, על גבי לוח המודעות מופיע שלט ענק המקדם את פניו
בוורוד זוהר: ”טדי הקוסם מגיע לשכונה!“ ולמטה, בקטן יותר:
”מופע קסמים ופנטומימה“. הוא מתעכב, מעיין בכתוב. יש הופעה
של קוסם פה בשכונה, איזה יופי, אילו היה לו ילד בגיל המתאים,
הוא היה הולך לשם, ללא ספק.
מה כתוב כאן, למטה? דרוש קוסם ופנטומימאי למופעים
הבאים. תשלום גבוה. הוא מוציא את הנייד, ורושם את המספר של
רן. קוסם הוא לא, אבל אולי פנטומימאי יספיק.
הדבר גוזל ממנו זמן מסוים, וכשהוא מגיע לחדר הקטן והמסויד
בלבן שבו היה השיעור הקודם, השיעור כבר מסתיים והרב שמעון
חלים עומד סמוך לפתח, עונה לשאלות פרטיות של משתתפי
השיעור.
הרב מסיים לענות ורוצה לצאת, הוא מבחין באיציק. ”מה
שלומך, הרב איציק? אני עדיין חושב על השאלה ששאלת אותי.
יש לי עוד כמה בירורים לעשות, אני רוצה לבנות על זה שיעור, אם
ירצה ה‘“.
לבנות שיעור על השאלה שלו? היא עד כדי כך חשובה? איציק
מסמיק מעט ואומר לרב: “היה לנו סיום מסכת במשפחה, הפסדתי
את השיעור“.
הרב טופח על כתפו: ”חבל, ידידי. לא נורא, תזכור שגם
השתתפות בסיום מסכת היא מצווה“.
”יש לי שאלה לכבוד הרב“.
”כן ידידי, שאל“.
”יש לי גיס שאומר לי מילים שפוגעות בי. מה עלי לעשות?“
הרב חושב רגע, ומסמן לאיציק לבוא בעקבותיו לכיוון היציאה,
מדבר איתו תוך כדי הליכה: ”קודם כל, תזכיר לעצמך שהבעיה אינה
בך אלא בו, אם אתה בסדר אין סיבה שתיתן למילים לא נכונות
לפגוע בך! דבר שני, ידידי הצעיר, איך אתה מתייחס לעצמך? זו
השאלה האמיתית שאתה צריך לשאול את עצמך“.
”איך אני מתייחס לעצמי? למה כבודו מתכוון?“
”שאלתי אם אתה לא עושה לעצמך מה שגיסך עושה לך. האם
אתה לא מטפטף לעצמך מחשבות שליליות?“
”לא יודע“, איציק מושך בכתפיו.
”אז שים לב, יש בנו קול טוב שמעודד, מרגיע ומנחם, ויש בנו
קול רע שמשפיל, מזכיר לנו כמה אנו רעים ומחפש אותנו על
שטויות. לאיזה קול אתה שומע? האם לטוב שמבין שאתה בסדר?
או לרע שגורם לך להרגיש שאתה קטן, בעוד אתה בחור מוצלח??
אתה צריך להעריך את עצמך, אתה עולם“.
”עולם קטן אולי“, ממלמל איציק ונושך את שפתיו בחרטה.
”אתה עולם. וגם אם אתה מרגיש קטן, תחשוב שיש בקרבנו
רגש שדואג להוריד לנו את האמון בעצמנו כל הזמן. אל תביא
לגאווה העצמית הזו להרוס אותך! תחשוב טוב-“
”יהיה טוב!“
”מצוין, ידידי, וזו עבודה. כל החיים זו עבודה. לחשוב טוב, על
עצמנו ועל כל מה שמסביב. לתת למחשבות חיוביות לבנות ארמון
מתוך חוסר הבהירות שאיתו הגענו לעולם. אני מאחל לך בהצלחה.
וכעת – אני חייב למהר, מחכים לי!“
ובחוץ, הנערים שנראה שהגיעו לידי תגרה קולנית בזמן שאיציק
נכנס לבית מדרש, מפסיקים להתגושש ומתקבצים סביבם.
הרב חלים מצביע עליהם בגאווה: ”הם חיכו לי בסבלנות, מה?“
”והם שמרו לי על האופניים“, אומר איציק ומרגיש שהוא אוהב
את הרב, את הנערים, ואפילו את עצמו.
את ספריה של א' פרי ניתן להשיג באתר פרי הוצאה לאור
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
