רבים הם האומרים שחדרו של ירמי במשרד הפרסום ”ריקובס ריקושט“ הוא המפואר ביותר בקומפלקס המשרדים במגדלי אלמגור.
הם גם טוענים שירמי הביא את המעצבים הטובים ביותר, ולא נח ולא שקט עד שהללו השביעו את רצונו במלואו, והמשרד, מכיל את שיא הדקורציה והנוחות, קם והיה.יותר מכל דואג ירמי שחדרו יהיה מתוחזק היטב. פעמיים ביום הוא מקפיד לפנות את השולחן. לפי דעתו, אותה הוא אומר בכל
הזדמנות, חדרו של מנהל משרד צריך להישאר מסודר כמו בקטלוג, ולא משנה כמה עבודה יש לו וכמה הוא עסוק וטרוד.
מלבד שני מחשבים וקלסר, מותיר ירמי על שולחנו שני חפצים היקרים לליבו. את שעון החול ואת המנגנון הפועל על ידי מגנט.
שעון החול תופס את מרב תשומת הלב של הנכנסים לחדר.
הוא גדול, מגושם ועושה רושם עתיק למדי. בנוסף, העובדה שהוא עומד לצד מנגנון מגנטי שנע ללא הרף, מוסיפה משמעות לקסם
שהמנגנון יוצר סביבו.
הנוכחות של שעון החול, סמל העולם הישן, לצדו של המנגנון המסמל טכנולוגיה וחדשנות – מהווים עבורו מקור נכבד להשראה
ומגשימים את רצונו שהחדר יעשה רושם מקורי ומעניין.
ירמי נכנס לעבודה כחודש אחרי נשואיו. חמיו, גדליהו ריקובס, סמך עליו והפקיד בידיו סמכויות רבות. צוות המשרד נרתם לסייע
לעובד החדש ולהסביר את אופן התנהלות המקום, אך התברר מיד שאין בכך צורך. ירמי נלחם ללמוד בכוחות עצמו. יכולותיו
האנליטיות עזרו לו להבריק רעיונות שהוכיחו את עצמם. בד בבד, למד את יסודות המקצוע באופן יסודי. אט אט התקדם בעבודה
והגיע לעמדת מנהל קריאטיב, זה האחראי על הצוות שמנסח את הפרסומות ובוחן אם המסר עובר בבהירות. זו הייתה עבודה
מתגמלת ומספקת, אך גם קשה ותובענית.
ההתמודדות העיקרית לא נבעה דווקא מהצורך להיות יצירתי, אלא מעצם העובדה שעם הזמן התברר לו, שבמשרד הפרסום יש
עובדים ותיקים שלא רואים בעין יפה את התקדמותו המהירה יחסית לעמדת המנהל רק בגלל קרבה משפחתית.
הללו ראו בו אדם חסר ידע מספק ובמיוחד חסר ניסיון.
הוא חש באוויר את חוסר האמון שלהם כלפיו ורצה להוכיח להם שהוא יכול ומסוגל.
האווירה התחרותית הולידה בתוכה גם תחושות כישלון, וירמי נאלץ לטעום את טעמה המר של האכזבה.
הפעמים הראשונות שבהן חש את תחושת הכישלון היו צרובות בטעם מר ומתסכל. אילו רק יכול היה שובר משהו, צועק
או פורק את כעסו על משהו. לעיתים קרובות איבד שליטה על עצמו והתבטא בצורה לא מחושבת כלפי אנשי הצוות שלו, והם
חשו שהם שק חבטות בשבילו.
חמיו, המנהל הראשי והבעלים של משרד הפרסום, הביא לו במתנה שעון חול יוקרתי.
”בכל פעם שאתה כועס תהפוך את השעון ותמתין עד שאחרון הגרגרים יורד. בזמן הזה תחשוב מחשבות חיוביות“, יעץ לו.
אילו היה זה מישהו אחר, היה ירמי מסרב לקבל מתנה שכזו, ואפילו נעלב מעצם הרעיון, אבל חמיו ידע להפעיל את יכולות
השיווק המזהירות שלו ולגרום לו לחוש אסיר תודה על המתנה.
עם הזמן נוכח לראות שמדובר ברעיון מבריק. עצם העובדה שיכול להטיח את השעון לצד השני ולראות את הגרגרים נושרים לאיטם
היה פסק זמן מרענן, מרגיע ולא שגרתי.
אמנם את הרעיון לחשוב חיובי לא ביצע – לא כל עצה ששמע מיהר ליישם – אך שעון החול עזר לו גם בזמנים לחוצים פחות. יש
משהו קסום ביכולת הזו להפוך את הזמן למשהו מוחשי וחולף.
כעת חש ירמי תערובת של רגשות. הרחוב, לפחות זה שהוא נמצא בו, מלא בהתלחשויות סביב
גיסו לעתיד. אנשים אמנם נזהרים לא לדבר לשון הרע, לגודל המזל הטוב, אך עדיין ישנם אלו שמתירים לעצמם לדבר על פי היתרים
שונים ומשונים, וזה מוציא אותו מדעתו.
הרי חלי, למרות הכל, יכלה לזכות בשידוך הגון יותר. לפחות למראית עין. גם אם נניח שהשאיפות של חלי הן לזכות בבעל
שמזכיר את הבן השלישי מההגדה, היא יכלה למצוא בחור כזה ממשפחה יותר מתאימה.
מצד שני לא מן הנמנע שחלי רוצה לנהל את הבית. ומהבחינה הזו זה אכן יכול להתאים, איציק נראה טיפוס נוח למדי.
רק למה, למה, למה היא הייתה צריכה שגם המשפחה תהיה חסרת כל מעמד? למה לא מצאה שידוך נחשב יותר?
ירמי דופק על השולחן בחזקה, גורם למנגנון המגנטי על שולחנו לנוע במהירות רבה יותר.
נקישה קלה על הדלת עונה לו בתגובה. ”כן, מי שם?“ הוא שואל בקול חסר סבלנות.
הדלת נפתחת בידי לוי המזכיר. ”כבודו צריך עזרה? עברתי כאן ושמעתי משהו נופל“.
”לא, לוי, ותעשה טובה, אל תדחוף את האף לעניינים שלא קשורים אליך“. הבעת פניו של לוי אומרת שהוא רוצה לעוף
מהעבודה הזו וכמה שיותר מהר.
”טוב, אם אתה צריך משהו אני כאן“, לוי סוגר את הדלת, וירמי מתרומם מכורסת המנהלים המסתובבת.
הוא ניגש לחלון, מסיט את התריסים לצד בתנועה מהירה, נותן לקרני שמש מסנוורות להאיר את המשרד לרגע בבוהק מסנוור.
הוא לא קולט עדיין איך ייתכן שממשפחה כזו שבה האבא מתפרנס ממכירת חפצים ישנים, האמא עקרת בית פשוטה, הם
מתגוררים בדירת שלושה חדרים בשיכונים, לא מכירים צורה של מותג, או להבדיל צורה של ספר, איך זה נכנס בנה למשפחה כמו
שלו?
רק לחלי מתאים לעולל כזה דבר למשפחתם! ירמי חש אובד עצות. הוא משחרר את התריסים, והללו שוב
מאפילים על החדר. ועל הלב.
אילו רק יכול היה לשנות משהו במצב שנוצר.
אין לו בדל של רעיון.
’הייתי אמור עכשיו להיות מאושר ושמח‘, חושב לעצמו איציק הרקוביץ בעודו פוסע על השביל המוביל מהישיבה לכיוון הסופר
הסמוך, שממוקם מרחק חמש דקות משם. ’סך הכל השידוך שזכיתי בו יותר ממושלם. יש שם הכל, תורה ויכולת כלכלית, כבוד
ושם טוב. באמת הייתי אמור להיות שמח ולחוש בעננים. בתכל‘ס, אני מרגיש תקוע עמוק בתסביך רציני. ההרגשה אומרת לי שיש פה
משהו לא ברור‘. הוא חש עצבני, מתוח, לא שמח. בתוך ליבו ידע שלא כך אמור להרגיש חתן.
המדרכה שעליה צעד הייתה ריקה, בכביש הסמוך נסעו מכוניות ספורות בהפרשי זמן ניכרים. היה לו מלוא הזמן לחשוב
לעצמו. והוא אכן חשב.
מתי הכל התחיל? נראה לו שבוורט. כולם באו נרגשים ולבושי מחלצות. רק הוא ומשפחתו נראו זרים ולא
שייכים לשמחה… בהתחלה לא חש חוסר נעימות, מאז ומתמיד ביגוד וחיצוניות לא תפסו מעמד כלשהו במשפחתו. בגדים הם לא
עניין לגברים. כך חשב אז.
ואז, בתוך כל ההתרגשות, נכנס ירמי לבית. נוצרה סביבו התקהלות, כיאה לאח הבכור, ואיציק חש מיד רתיעה ברורה
למראהו. היה זה לבושו האופנתי עד הפריט הקטן ביותר; מבטיו הממושכים והלא ברורים. היה נראה כאילו הוא רוצה לבלוע אותו
חי. איציק חש לידו קטן קטן ולא נחשב. וזו הייתה רק ההתחלה.
ירמי התחיל לשוחח איתו, שאל אותו שאלות בלימוד. למרות לבושו המודרני, שהעניק לו רושם שטחי, התגלה ירמי כאדם חריף
ומפולפל, תלמיד חכם של ממש. איציק התקשה לענות לו על שאלותיו, עד שחמיו לעתיד חילץ אותו ממבוכתו. זה היה מביש.
די! גער בעצמו.
הוא הגיע לסופר, רכש קופסת טונה ולחמניה לארוחת הערב. בישיבה מגישים היום בערב אוכל חלבי, והוא בשרי מהצהריים
כשקפץ לבית לטעום מהאוכל הטעים של אמא.
בדרך חזרה הוסיף לחשוב על מה שקרה בוורט מאוחר יותר. גיסו לעתיד הנשוי לאחותה של חלי הגיע. הוא השתלב יפה בנוף
המשפחתי. חמיו, הרב קליג, לחץ לו יד בחמימות והציג אותו בהתלהבות לפני כולם.
”החתן שלי, הרב אברהם צבי שוורץ. כבר בגילו הצעיר הוא מיישיב בישיבה!“ אמר בהדגשה, לא שם לב שכל מילה שלו מפילה
את ליבו של החתן החדש יותר ויותר. החיוורון על פניו של איציק העמיק כשירמי נרכן אליו והתעניין מה חושב החתן החדש לעשות
אחרי החתונה. ”ללמוד בכולל, כמו כולם“, מלמל לעברו סמוק כולו.
איציק לא רוצה להיזכר בהמשך, אך זה קופץ מול עיניו, כמו לועג לו על מאמציו להתנהג כבת יענה. כן, הוא לא מסוגל
לשכוח איך ירמי עטה על פניו הבעה מתחסדת ובעודו מגלגל את עיניו לכיוון הנברשת המרכזית שהפיצה אור זוהר במיוחד – אמר
בקלילות עוקצנית ושקטה, באופן שהגיע רק לאוזניו של המיועד:
”מעניין מאוד באיזה כולל תלמד…“ זו הייתה אמירה מרושעת, והתזמון שבו נאמרה הפכה אותה
למשמעותית במיוחד. מספר שניות נדרשו לו להבין מה רוצה ירמי לומר. וכשהבין נרתע לאחור, נשם נשימה עמוקה, נותן לרגש הפגיעה שחש להכות בו בעוצמה, ואז שחרר את האוויר לאט לאט, מניח לו להתפוגג לאיטו.
מאז הוא חתן, וכולם שמחים סביבו. רק הוא חש קטן ולא שווה.
ממש לא שווה.
איציק מוצא עצמו לפעמים חושב על רבי עקיבא. בגיל ארבעים. לא יודע צורה של אות. מתמודד עם קשיי
פרנסה. עם ההבנה שאשתו נטשה עושר ומשפחה בשביל תורתו.
צריך ללמוד עם הקטנים א‘ ב‘. איזו בושה. איזה כוח רצון.
איציק רוצה ללמוד מרבי עקיבא. להתמיד. להצליח. להתקדם.
אבל הוא לא רבי עקיבא.
הוא איציק.
הוא נשען על הסטנדר, מתנדנד קלות ומנסה להבין את הכתוב. היום הוא לומד לבד. החברותא שלו, הכט, נסע הביתה מסיבה לא
ברורה ואיציק יודע שהיום אין לו למה לצפות, הלימוד שלו לא יתקדם. ללמוד בכוחות עצמו זה כמעט בלתי אפשרי עבורו, כמו
הר גבוה ומייגע שצריך הרבה כוח רצון כדי לטפס עליו. והוא, אין לו מספיק רצון להבין עד כמה הוא לא מבין. אולי בשיעור שימסור
המשגיח הוא יצליח יותר.
איציק יודע שזה לא מובן מאליו להימנות כתלמיד מן המניין בישיבה המובחרת שבה הוא לומד. כבר ידוע לכולם שהוא התקבל
בזכות דוד שלו, אלימלך.
דוד אלימלך הוא משגיח בישיבה-קטנה של תורת-חכמה. במסירות יוצאת דופן עזר לו להתמודד עם הקשיים הרבים
שהופיעו בהתחלה. בלימודים בעיקר אך גם בצד החברתי. הוא ראה בכל צעד איך יד ההשגחה מסדרת לו שליחים טובים.
לישיבה הגדולה שהיא כעין המשך לישיבה הקטנה התקבל ללא בעיות. אולי מפני שהצוות נוכח לראות שהוא בחור טוב והגון,
ירא שמים ונעים הליכות שאינו מייצר בעיות למרות קשייו.
באחת מהפגישות הראשונות שלהם סיפר לחלי בתמימות מסוימת, שהוא לא יודע ללמוד כמו שצריך. היא ראתה זאת כענווה
מצידו ואמרה שהצוות בישיבה דווקא אמר להוריה שהוא לא החסיר מעולם שיעור, והוא נמצא בסדרים מתחילתם ועד לסופם.
זמן מה מאוחר יותר, אחרי החתונה, תתעניין חלי איך הצליח להישאר בכל הסדרים למרות הקושי ללמוד.
”בזכות דוד שלי אלימלך“, יענה לה, ”הוא זה שלקח אותי לשיחה בשיעור א‘ בישיבה קטנה. הוא אמר לי שלמרות שאני
מתקשה להגיע לתוצאות טובות במבחנים של הישיבה, יש ללימוד משמעות שלא קשורה לתוצאה. הוא התכוון לעצם הלימוד. כי אם
אני לומד ומשתדל, אז אני זוכה להיות ככל לומדי התורה גם אם לא קיבלתי ציון נחשב במבחן. המילים שלו נחרטו בי כי הוא האמין במה שאמר. זו הייתה השיטה החינוכית שלו“.
”הי, הרקוביץ, רוצים אותך בטלפון“, ניגש אליו כץ, טופח על שכמו בידידות. הוא התרומם וניגש במהירות אל פינת הטלפונים
הציבוריים.
שתי שפופרות תלויות באוויר. באיזו מהן רוצים אותו? הוא ניגש לשפופרת הקרובה. ”את מי רציתם?“ הוא שואל בזהירות.
”את איציק הרקוביץ“, משיב קול מבוגר ואיטי.
”מדבר“.
מזווית העין הבחין בבחור משיעור ב‘ ניגש לטלפון הנוסף. ”שלום לך, רבי איציק“, הקול נעשה חמים ונעים.
”מדבר הסבא של כלילה אופנהיימר. מה שלומך, איציק?“
”ברוך ה‘ בסדר“. זה נוהג מקובל שמבררים אצל בחורים מאורסים על חבריהם.
”אני רוצה לבקש ממך עזרה קטנה“.
עזרה קטנה? באיזה עניין? זה מתחיל לסקרן. ”שתדע לך שמדובר בתלמידה טובה וחרוצה. לא ברור למה לא
קיבלו אותה לסמינר“, אומר האיש, ”האמן לי, אנחנו דואגים מאוד. בצער גדול. שמעתי שאתה החתן החדש במשפחה. שמעתי שאתה
אדם טוב. אולי תסייע לנו, תדבר שם בשבילנו“.
איציק שותק למספר שניות, נותן לדברים להתיישב על ליבו. זה מפתיע, אך גם מתקבל על הדעת. אם הסב שדואג למקום
הלימוד של הנכדה, שמע שהחתן החדש של מנהל הסמינר אליו היא רוצה להתקבל לומד ב“תורת חכמה“, למה שלא יפנה אליו?
”יש לך דף ועט? תרשום, תרשום את הפרטים“, דוחק בו האיש המבוגר.
”אני רושם את הפרטים“, זה לא קולו שלו, זה קול מכני כזה, קפוא. מבלי משים, דמותו של ירמי עולה לנגד עיניו. הוא ללא ספק
היה טורק את הטלפון ולא טורח לענות אפילו.
ולירמי יש השפעה גדולה יותר שם, במשפחה. לא כמו שלו. הוא חושק שפתיים בכוח ורושם בכתב מהיר ולא מסודר.
מאוחר יקנה מעטפה מבוילת, וישלח בדואר את הפרטים בתוספת דברי השבח של הסבא.
את שם השולח, ישאיר אנונימי.