מילכה הזמינה אותם לבוא להתארח בשבת הקרובה. איציק
כבר הכין אותה שההזמנה לשבת הקרובה בדרך. ולמרות זאת חלי
חשה התלבטות וחשש מהרגע שהם החליטו לענות בחיוב להזמנה.
ההרקוביצים נראו לה מרוחקים ולא מתעניינים. הם לא
התקשרו כמעט והיא לא ידעה מאיזו סיבה. האם מפני שהם לא
רוצים קשר קרוב איתם או שהם לא רוצים להפריע?
האם הם שמחים לארח או שזה מכביד? למה הם לא מתעניינים
כמעט? המחשבות צלפו בה ללא רחמים והופיעו דווקא ברגעים
הלחוצים של אריזת החפצים במזוודה גדולה והתלבטות מה
להביא: מתנה או מאפה מעשי ידיה.
היא לא באמת מכירה אותם. אורח החיים שלהם לא ברור לה
עדיין. התקופה של האירוסין והחתונה חלפה מהר מדי; בשבת חתן
הם נפגשו והיה באמת שמח כמו ששבת כזו צריכה להיות, אבל
ההמולה הייתה רבה והם לא הספיקו להכיר באמת; ואז הגיעה
הטיסה לשוויץ והטיולים שערכו שם. הכל היה רחוק מדי מעולמם
של ההרקוביצים, ממש כרחוק מזרח ממערב. ועכשיו, עם החזרה
למסלול והשגרה הברוכה הגיעה ההזמנה והביאה איתה ציפייה
מתוחה.
ומכיוון שכל כך דאגה ותכננה – הפתעתה הייתה מושלמת.
ביום שישי הם הגיעו ארבע שעות לפני כניסת השבת, גוררים
מזוודה גדולה ומרעישה. היא נכנסה בעקבות איציק שהפך לפתע,
כבמטה קסם, לפתוח ומשוחרר יותר. הבית היה חגיגי ושטוף באור
מיוחד. ריח של שבת עמד באוויר.
האווירה הייתה בעיניה נעימה. חלי מצאה את עצמה מתפעלת.
במיוחד בגלל הפשטות והכנות שנראה שהן חלק בלתי נפרד מההווי
בביתם של ההרקוביצים.
הדירה הקטנה לא הפריעה לה כלל. בעיקר בגלל רוחב הלב
והיחס הטוב מצד כל בני הבית.
ובליל שבת זמירות השבת היו מעין עולם הבא, האוכל היה
משובח, ודברי התורה היו מרוממים מאוד.
’מעניין מה ירמי היה אומר לו היה מגיע לכאן‘, עלה בחלי
הרהורון קטן, אותו היא מיהרה להדוף.
מה מעניין ירמי עכשיו? למה הוא והתגובות שלו צפות בכל
פעם?
ירמי בוודאי היה ציני כרגיל. הוא היה לועג על הבית הקטן, ואת
האווירה הקסומה לא היה מעריך.
ירמי זה ירמי, ולא שייך להכניס אותו לכל אירוע שקשור
לאיציק.
בסעודה של הבוקר בין הסלטים לטשולנט סיפרה עדינה‘לה
שיש לה שתי חברות שהיו חצי שנה בבית בגלל שלא קיבלו אותן
לאף סמינר. חלי לא חשבה שהיא אמורה לענות. אבל עדינה‘לה
החליטה לשאול אותה ישירות:
”תגידי, למה כולם אומרים שאין למנהלים של הסמינרים לב?“
חלי הייתה בטוחה שהיא אינה שומעת טוב.
”אולי יש להם לב, אבל זה לב של אבן“, אמר חזקי בן העשר, לא
שם לב למבטי האזהרה של הוריו.
”הסיפורים של הבנות שלא התקבלו ממש קורעים את הלב של
כולם“, הוסיפה אהובי בקול מאשים.
חלי שתקה.
היא רצתה שאיציק יענה, אבל איציק שתק גם הוא. כולם
שתקו. זה מה שכולם פה חושבים? שאין לאבא שלה לב? שיש לו
לב של אבן? איך אפשר לומר את זה עליו?
הייתה זו מילכה שהצילה את המצב: ”זה לא קשור לחלי, העניין
הזה של הסמינר. למה להכניס לפה עניין שלא שייך?“
”זה כן שייך. אם לאבא שלי היה סמינר הייתי משכנעת, ממש
מתחננת אליו שיקבל את כל הבנות לסמינר“, טענה אהובי.
”ואז הבנות היו לומדות ברחוב, כי לא היה להן מקום“, אמר
ירוחם בקוצר רוח מסוים, ”יש מצבים מורכבים שמכל זווית שלא
תסתכל עליהם כולם צודקים וכל הדעות נכונות“.
איציק הוסיף: ”פעם היה סמינר אחד שקיבל את כולם וקיבל
וקיבל את כולם, ואתם יודעים מה קרה בסוף?“
”מה?“
”שכולם עזבו כי הוא קיבל את כולם“, איציק רצה להחזיר את
האווירה הטובה ששררה עד עכשיו. מה שאכן הצליח בצורה כמעט
מלאה. חיוכים הופיעו על פני כולם.
חלי נשמה לרווחה. היא לא הודיעה מראש, וגם לא היה למי,
אבל היא לא מוכנה שברדיוס הקרוב אליה יתנהלו דיבורים על
שאבא שלה מנהל שנוי במחלוקת.
אולי המשפחה של איציק אינה מוכנה להבין, אבל כל העניין
הזה אינו קשור אליה. אבא שלה מנהל סמינר לא בחסד אלא בזכות.
הוא לא רצה לקבל את הניהול בכלל. היא זוכרת איך אח שלו, דוד
אפרים, התחנן אליו לקבל את הניהול מידיו, איך הם התייעצו עם
רבנים ועסקנים ותכננו את הכל באופן שלא תצא תקלה מתחת
ידם. מה משפחת הרקוביץ מבינה? למה הם בכלל מתערבים? כל
הבנות שלא מתקבלות זה באשמתו? יש עוד סמינרים בעולם!
אחרי הסעודה ניגש איציק למטבח לפרוס אבטיח לפרוסות
נאות. בפינת הישיבה בסלון העמידה חלי פנים כשקועה בעלון
צבעוני, לא מצליחה להתרכז אפילו במילה אחת. מחשבות מרירות
הוסיפו ועלו בה: מה הם חושבים לעצמם? איך הם מרשים לילדים
שלהם לדבר ככה? נכון שילדים זה ילדים והם מדברים בלי מחשבה.
אבל זה לא קשור, אסור להם לדבר ככה על אבא שלה!
עדינה התיישבה על הספה לצידה. ממתינה שתתייחס אליה.
חלי התעלמה ממנה.
”אמ… חלי… את שומעת?“
”כן, עדינה“. היא לא יכולה להמשיך להתעלם אחרי הפניה
הישירה.
”אולי לא הייתי צריכה לדבר על זה בסעודה. אמא שלי אומרת
שאולי פגעתי בך. אבל זה ממש מפריע. את יודעת איזה מסע
עברתי עד שקיבלו אותי לסמינר? לא מספיק שזו תקופה של אי
ודאות. אבל למה זה חייב להיות ככה?“
חלי שתקה לרגע. עדינה מדברת בכנות. היא לא רוצה לפגוע.
לא כל מילה שאומרים לה אמורה להרגיז כל כך.
”מה את היית מציעה? אבא שלך אמר משהו חכם, אי אפשר
לקבל את כולם. אין מקום זה אין מקום“.
”זה ממש נורא שסמינרים מתחלקים לשווים יותר ושווים
פחות. לפעמים סמינרים טובים לא מקבלים בת מסוימת כי היא
ברמה לא מספיק טובה. איך הם קובעים מי יותר ומי פחות? מי נותן
להם את הכוח להחליט מי יותר טוב, ולמה?“
”קודם כל הציבור נותן להם את הכוח הזה, דבר שני זה לא עניין
של טוב יותר או פחות, זה עניין של התאמה“.
המבט שנתנה בה עדינה היה מאשים וכאוב כשהיא אמרה: ”אל
תספרי לי סיפורים. אמא שלי אומרת שאת לא אשמה וגם אבא
שלך לא. כי כולם יודעים שלא הוא מחליט את מי לקבל. אבל אם
יש מצב שפוגע בבנות, ולא פועלים לשנות אותו, אז כולם אשמים“.
עדינה נשמעת חכמה מאוד וגם כועסת מאוד. איציק מתקרב
עם האבטיח. איזה יפה הוא סידר את זה!
חלי רוצה לצאת משם מיד, לחזור לבית או לפחות לצאת.
העיקר לא להיות שם. אבל היא מספיק נבונה כדי לדעת שהיא זו
שאמורה לשתוק ולהעביר.
היא מברכת על האבטיח בכוונה, ומביטה על נקודה עלומה
בקיר. האבטיח ממש לא טעים, זהו סוף העונה שלו. הוא ספוגי
וכמעט לא מתוק. למרות זאת היא לא מעירה דבר, ממשיכה לאכול
ומתעלמת מעדינה המצפה לתשובה.
בהמשך השבת היא מרגישה את המבטים של עדינה ואהובי
עוינים במקצת, היא לא הייתה בטוחה, ייתכן שזו סתם הרגשה
מוטעית.
בכל מקרה, במוצאי שבת, היא שמחה לשוב לבית הקטן
והחמים שלה.
לבית שבו היא מחליטה איך לדבר ובאיזה סגנון.
למבצר הפרטי שלה ושל איציק.
•
חלי כבר ירדה את מרבית המדרגות ואיציק מתעכב מעט בגלל
המזוודה. בחדר המדרגות החשוך הוא נתקל במוטי רבינזון.
מוטי, חבר ילדות מהבניין, נשען על המעקה ובידו האחת
סיגריה. האור הקלוש של הירח מסתנן מבעד לחלון קטן אטום,
מאיר את הסביבה החשוכה במעט.
איציק מגיש למוטי את היד ללחיצה.
”מה נשמע?“ הוא שואל. מוטי מביט בו בריחוק מסוים, סוקר
אותו מכף רגל ועד ראש.
איציק מתעלם ומחייך למוטי חיוך זוהר: ”תבוא לבקר, מוטי,
אתה יודע איפה אני גר? לא רחוק. אתה עם האופניים החשמליים
שלך זה עשר דקות נסיעה בערך“.
”תודה, איציק, אולי יום אחד אני אבוא“, עונה מוטי באדישות
ומצית את הסיגריה. איציק משתעל עוד לפני שמוטי נושף את
העשן לחלל האטום.
”תכבה את הסיגריה“, הוא מבקש, ”אין פה אוורור“.
מוטי מושך בכתפיו ומצביע לעבר ריבועים קטנים בצידי קיר
חדר המדרגות הישן: ”זה אוורור מספיק“, הוא עונה ומכבה בכל
זאת את הסיגריה.
”מה הולך? איך החיים?“ שואל מוטי.
”בסדר, ברוך ה‘. אני לומד בכולל. אתה יודע, קצת קשה. אתה
מכיר את הבעיה שלי ללמוד“, עונה איציק.
”כן, יפה לך שהסתדרת. אני לא מוצא שידוך, לא מוצא עבודה.
ככה תקוע עם העצבים של אבא שלי“.
איציק מכיר את הסיפור. הוא ומוטי היו חברים טובים. כעת
הוא מסודר בחיים ומוטי לא. איזה עולם.
”טוב, אשתי מחכה לי למטה, תן לי את המספר שלך אולי אנסה
למצוא לך שידוך, או עבודה“. איציק מדבר מהר. מרגיש שהוא
צריך להתנצל.
מוטי אינו ממהר לשום מקום. ”קיבלת שידוך פצצה“, הוא
אומר, ”אף אחד בשכונה לא האמין שתזכה לכזה דבר“.
איציק שותק. ”תבוא לבקר“, הוא אומר לבסוף.
”מה מספר הטלפון שלך?“
הם נפרדים. ואיציק, מעט מכווץ לתוך עצמו, יורד לכיוונה של
חלי. הוא מקווה שהיא לא הקשיבה לשיחה. הבעת פניה לא ברורה
והוא לא מצליח לנחש אם שמעה או לא.
לא נעים לו כל כך. אבל זו השכונה שלו, אלו חבריו. זה המקום
שממנו גדל והגיע למה שהוא היום.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
