אם יש צרות של עשירים, הרי שימי רביעי של חנה קליג נכללים בהם. יום רביעי זהו היום החופשי שלה, ומטבע הדברים הוא אמור
להיות יום שכולו קודש לבית ולמשפחה. וכאן מתחילה התמודדות.
הבית מנוהל על הצד הטוב ביותר בידי אווה העוזרת, שבאה מדי בוקר לשעתיים של עבודה זריזה ויעילה, ואת ארוחת הצהריים – נהגה חנה להכין מאז ומתמיד בלילה.
הבית שקט ומסודר, וחנה הרגישה שהבוקר עובר לאט מדי. שלמה, בעלה, הוא זה שהציע לה לצאת להתנדב בימי רביעי בבית אבות הסמוך לביתם. חנה קיבלה בחשש מסוים את הצעתו.
ומאז – יום רביעי, הגם שהוא לא יום אהוב עליה במיוחד – מסביר לה פנים מדי פעם. במיוחד אחרי שהחלה להבין את התועלת הרבה שהיא מפיקה מהביקור השבועי במעון ההורים ”שיבה טובה“.
דבר ראשון היא לומדת אצל הקשישות חכמת החיים עשירה, כזו שבשום פקולטה לא לומדים. התחושה שהיא תורמת לזולת ובמיוחד לקשישות שחייהן לא היו קלים ממלאת אותה.
הקשישות מספרות לה בין השאר סיפורים על החיים מפעם, שמעניקים לה מבט נוסף, בעל משמעות, על מאורעות, על אנשים, וגורמים לה לחוש שהיום החופשי שלה מועיל לא פחות מעבודתה כיועצת בית ספר.
אותו יום רביעי יצאה חנה מוקדם יותר מהרגיל. גב‘ צביה כצנלסון ביקשה ממנה בשבוע שעבר להקדים. האוויר של הבוקר נעים יותר, וצביה רוצה שהיא תצא איתה לסיבוב קצר בחוץ.
צביה יושבת על כיסא הגלגלים כמו מלכה על כיסא מלכות. כולה משדרת הדר וסמכות. חנה נמשכת לדמותה הטובה.
”תקשיבי, חנה, מה ששמעתי מהבת שלי“. קולה האיטי של צביה מחייב את חנה לנהוג בסבלנות.
”כן, אני מקשיבה“.
”את שומעת? איזה אדם מכובד, מנהל, הבת שלו סגרה וורט עם בחור כזה לא משהו, לא יודע ללמוד. הנכד שלי לומד איתו בישיבה.
ישיבה טובה. אולי בגלל זה לקחו אותו. היום לא מסתכלים על הבחור אם הוא למדן או לא, מסתכלים על הישיבה. ישיבה טובה? השידוך טוב. ככה זה היום אמרה הבת שלי“.
חנה מחייכת. ”שידוכים זה משמים, צביה, נכון? איך היה פעם? אותו דבר. העיקר עוד בית קם בישראל“.
צביה מהנהנת בכובד ראש: ”כמה שאת חכמה, חנה. כמה“.
אחר הצהריים מספרת חנה בחיוך לחלי על השיחה עם צביה. ”תראי כמה נהדר שהבת שלה מספרת לה על מאורעות שונים ומשונים. יש דברים שלא כתובים בעיתון, והם מוסיפים עניין לחיים. הקשישות שאיתן אני נפגשת נוהגות גם להשוות בין מה שהיה נהוג בעבר לבין מה שהיום. זה מעניין ומוסיף פרספק…“
”היא אמרה לך שמות, אמא?“ חלי חשה מתח קל.
”שמות? של מי?“
”של החתן הזה, מסיפור ההוא“.
”לא, היא אמרה משהו על בת של מנהל“, חיוכה של חנה נעלם,
”קרה משהו, חלי? רוצה לשתות?“
”לא, לא משנה אמא, אני חייבת לענות לטלפון“, הטלפון של
חלי לא מנגן, היא נכנסת לחדרה ופונה לחלון.
עוברים ושבים מעטים חולפים שם למטה, ברחוב, יש מהם המביטים לכיוון הבית שלהם. האמנם? גם אליהם הגיעו השמועות?
והיא כל העת שומעת ברקע התלחשויות, למשל היום בהשתלמות, ריחפו ברקע דיבורים על איציק, החתן שלה.
נכון, היא יודעת שהשידוך הזה תמוה לאוזני האנשים החושבים שהכל צריך להתנהל לפי הספר. גם למל השדכנית הביעה תמיהה
לנוכח האמירה שלה, של חלי, שהדבר היחיד שחשוב לה הוא שלחתן שלה יהיו מידות טובות ובעיקר שיהיה עניו.
למל ניסתה להזיז אותה מהחלטתה. נו, בטח, למל לא התמודדה מעולם עם אח בכור כמו ירמי, שנהג להציף אותה בביקורת ובמילות לעג.
הבקשה שלה שהחתן יהיה עניו ובעל לב טוב ומעבר לכך לא משנה לה, הייתה תמוהה גם באוזני הוריה. הם סמכו עליה. למזלה,
גם הבירורים העלו אינפורמציה טובה, מעולה אפילו.
רק לאחר הוורט הבינה שמשהו השתבש.
היא לא טיפשה, חלי, והדיבורים ברקע, הגם שלא הופנו אליה, נשמעו ונקלטו לאט לאט.
וכעת – אמא שלה והסיפור של צביה הקשישה. האם באמת אמה לא הבינה? או שמא היא לא רוצה להבין? ברור שהכוונה
לאיציק!
מול עיניה ניצבת דמותו של איציק, כמו שהוא, בבגדיו הפשוטים מאוד, פשוטים מדי. נראה שהוא ה ת א מ ץ שהופעתו תשדר צניעות, הסתפקות ופשטות מופלגת. הילוכו אמנם זקוף וקומתו תמירה, אך מבטו מושפל תדיר.
מנגד, זה אותו איציק שעיניו נצצו לעיתים קרובות, במיוחד כששמע סיפור מעניין או וורט מוצלח. והוא, וזה העיקר, שונה כל
כך מירמי.
ירמי, האח המבריק והחכם, גדל לבחור חריף לשון וביקורתי. חלי שנאה ביקורת, והלעג השנון והקוצני רדף אחריה לכל מקום. כולם, קטנים וגדולים, נחשבו בעיניו לפחות ממנו. פחות חכמים, פחות מבינים. חלי סבלה לא מעט מיחסו המתנשא והמזלזל. כך התגבשה בה השאיפה שבעלה יהיה בעל אופי סבלן, שלא יחשיב את עצמו ליותר מכולם ושלא ידרוך על הסובבים אותו.
וכך הוצע לה השידוך הבלתי אפשרי הזה. שעד עכשיו חשבה שהוא דווקא מתאים ומושלם, אך עם הזמן והשמועות המרחפות באוויר, הבינה שיש משהו שחמק ממנה וממשפחתה.
אפשר לומר שהיא מצאה באיציק את כל מה שאין בירמי. ירמי אוהב אופנה ומותגים, איציק לבוש בפשטות מרובה.
ירמי כריזמטי ואוהב לדבר, איציק שתקן ולא מדבר הרבה. ירמי רוצה שהכל יתנהל בצורה מושלמת, לעומתו איציק לא
עושה סיפור משום דבר.
ירמי… ואיציק… שני הפכים. וזה מה שמצא חן בעיניה עד עתה. גם הוריה סמכו עליה, ביררו מעט בישיבה, מעט אצל החברים.
כולם נתנו אינפורמציה מצוינת. היא שכנעה אותם שהיא יודעת מה שהיא רוצה, הביאה כדוגמה את השידוך של ירמי, שלמרות כל הבירורים הסתבר שלא היה נלקח מלכתחילה; אמרה שהיא רוצה חיים אחרים, פשוטים יותר.
האם היה חכם מצידה לראות את ירמי בכל שלבי השידוך, ולשמוח שמצאה את ההפך ממנו? האם לא הייתה צריכה להשקיע
בדרישות ריאליות יותר. הרי היא זו חלי, וירמי זה ירמי, למה נתנה לדמותו להיכנס ככה להחלטות שלה?
מבעד לחלון השקוף ולתריסיו, בוחנת חלי את הרחוב. אנשים שונים ומשונים פוסעים בו, ממהרים למחוז חפצם. אין אחד זהה
לרעהו, לכל אדם יש הדרך שלו.
גם איציק – גם הוא לא זהה לאיש. והיא לא צריכה שהוא יהיה פיקח בצורה יוצאת דופן, או בעל שם טוב במיוחד. היא לא חיפשה משפחה מיוחסת וגם לא שיהיה ה‘שפיץ‘. היא צריכה בעל שיתאים לה.
וזה מה שאיציק.
וזה מה שחשוב.
אמה נכנסת לחדרה, מדליקה את האור תוך כדי. באמת מעט חשוך פה. ”את חושבת שצביה התכוונה לאיציק?“ היא שואלת
ישירות.
”אני בטוחה“, אומרת חלי, ”וזה לא כל כך חשוב. זה כבר לא חשוב“. ”העיקר שהוא יכבד אותך, ואת תכבדי אותו, ויהיו לכם חיים
מאושרים ביחד“, חנה מחייכת. חלי אינה יכולה לשער שהמשפט הזה הוא פרי מאמץ ועבודה עצמית של שנים.
חנה של פעם, הייתה נאבקת על השם הטוב של המשפחה. חנה של היום היא דמות סבלנית ומתחשבת.
עניין של גיל ושל חכמת חיים, אותה למדה בין השאר במעון הורים ’שיבה טובה‘.
ניתן להתרשם מספריה של א' פרי באתר "פרי הוצאה לאור".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
