”היזהר, ברוך, כמעט הפכת את ארגז הלימונים!“ קולו של חיליק חורק בחלל, מנסה לגבור על רעש הרחוב. חיליק עומד זקוף,
ידיו על מותניו, מרגיש ללא ספק שהוא השליט הבלעדי של כל האזור.
”גם כן לימונים! שתהיה לי בריא, חיליק. לזה אתה קורא לימונים? אם היית יודע איזה לימונים היו צומחים על העץ שלנו, איזה לימונים!“ אדון כלפון עומד גם הוא במרכז המדרכה, לא שם לב לפקק הקטן שנוצר בגללו.
גם ככה התנועה על המדרכה בקטע הזה של הרחוב תקועה לעיתים קרובות מדי.
”זוזו, זוזו“, ברוך, העובד של חיליק, נושא בידיו כמה ארגזים של ירקות עליים בדרכו למקרר בפינת החנות. הנוכחים מפנים לו מקום. תנועה בלתי זהירה וארגז הלימונים מתהפך.
אירוע היוצר אנדרלמוסיה נוספת על זו הקיימת.
חנות הירקות ’השוק של חיליק‘ ממוקמת במרכז הרחוב הראשי.
כל תושבי השכונה נתרמים מכך. הולכי הרגל, לעומת זאת, נאלצים לעיתים קרובות לעשות את דרכם בין ארגזי ירקות המדיפים ניחוח
אופייני של ירקות טריים, אדמה רטובה וטחב. גם התחבורה נתקעת לפעמים כשפורקים סחורה באמצע היום; דבר שאינו קורה בדרך
כלל. הסחורה מגיעה ברוב הפעמים השכם בבוקר.
מילכה מקיפה בעיניה את הירקות בארגזים הסמוכים אליה. למרות שהירקות שבארגזים בחוץ זולים יותר, מעדיפה מילכה את
הבחירה בחנות הממוזגת.
הירקות כאן מסודרים, טריים ובעלי חיי מדף ארוכים יותר. לא רק ירקות היא פוגשת בחנות הזו, אלא גם שכנות שלא יוצא לה לדבר איתן במהלך היום. כמו את טרינדי.
טרינדי נכנסת לחנות כאשר מילכה עומדת ובוררת שעועית טריה מתוך קופסאות פלסטיק דקיקות ומכניסה לתוך שקית שקופה בעלת ידיות את המובחר ביותר. מילכה מאירה לה פנים.
טרינדי ניגשת אליה במהירות. ”מילכה, טוב שאני פוגשת אותך. אל תשאלי! נורא ואיום מה שהולך שם! חייבים לעזור להם!“
”למי? מה קרה?“ ”למשפחת כהנסון. האבא השקיע בחברה של רמאים. הבטיחו לו הרבה כסף. הוא שעבד את הדירה. בכסף של ההלוואה שילם
לרשעים, לקחו את הכסף וברחו. איזה בלגן הולך שם! השווער התערב, נהיה בלגן בשלום בית. אל תשאלי“.
”במה אני יכולה לעזור?“ לקולה של מילכה מתגנבת נימת
רחמים מודגשת.
”מה פירוש במה? הם צריכים דחוף מאה חמישים אלף שקל, בשביל ההתחלה, שיוכלו לעמוד על הרגליים“.
”את רוצה שאתרום להם?“ מילכה פותחת את ארנקה ושולפת מטבע של עשרה שקלים. ”זה מה שאני יכולה כרגע“, התנצלות
קלה מורגשת בקולה. היא חושבת להמשיך הלאה, לעבר התפוחים.
ירוחם, בעלה שיחיה, אוהב סלט וולדורף.
קולה של טרינדי רודף אחריה. ”למה רק עשר? עדיין לא פדיתם את הצ‘ק?“
”איזה צ‘ק?“
”הצ‘ק שקיבלתם ממפעל הפיס“.
”למה שנקבל צ‘ק של מפעל פיס?“ היא בוהה בה לרגע, ואז צוחקת. ”חלומות חולמים בלילה“.
”מה את מתחמקת? כסף זה לא צחוק“.
”איפה שמעת שזכינו, טרינדי?“ היא מנסה להישאר רגועה.
”נו, זה ברור. כולם אומרים שזכיתם בסכום גדול. אחרת למה שמשפחת קליג תרצה לקחת את איציק שלכם לחתן?“
מילכה סוגרת את עיניה לרגע.
איזו שמועה מעניינת! מה עוד ימציאו עליהם!
”לא, טרינדי. לא זכינו בפיס. השידוך הזה מנוהל משמים. זה הכל“.
היא ממהרת לשלם על הירקות שבחרה ולצאת מהחנות. את שאר הקנייה תשלים מאוחר יותר בעזרת ה‘.
למה באמת, הסכימה משפחת קליג להשתדך איתם? זכרו של ערב הוורט עולה מול עיניה. הבית המפואר, המואר בנברשות
הקריסטל ששיוו לו מראה של אולם. סגנון האנשים היה מזן שלא יצא להם לפגוש עד אז. הבגדים היקרים מדי של המשתתפים. הכל
היה זר בעבורם. זר ולא שייך. היא הבחינה במבוכתו של איציק ובחוסר הנוחות המסוים של ירוחם. ריבונו של עולם, למה זה להם
כל… ההדר הזר הזה.
מדובר פה ביהודים ממש כמונו, הזכירה לעצמה. למרות זאת, הבדלי המעמדות היו מודגשים וחזקים.
לא ניתן היה להתעלם מהם.
ואיציק שלה, האהוב, הוא לא כמו כולם. מתקשה יותר, מה הקשר שלו לחמיו המכובד והמנהל, לגיסים הדומיננטיים, ועכשיו
היא חושבת, שאפילו לחלי הוא לא ממש מתאים. חלי מוכשרת מדי, מצאה משרת מורה בבית ספר פרטי. בטח יש לה שם פרוטקציה או
משהו כזה. מה לה ולהם.
לא שהיא מקטינה מערכו של איציק שלה חלילה. איציק בחור מיוחד. לב זהב. היא חושבת שהוא יהלום נדיר בהחלט. אולם היא
אמו ודעתה משוחדת ביותר. עובדה שהסביבה חושבת שרק סכום גדול, כדוגמת זכיה בלוטו, אמורה לגרום למשפחת קליג להסכים
לשידוך מוזר ותמוה שכזה.
בעודה עורכת את מחשבותיה מחדש מגיעה מילכה לבניין הישן שלהם. היא עולה באנחת מה את גרם המדרגות הראשון, פוגשת
פנים אל פנים את השכנה מנוחה לוין יורדת מולה.
”אה, מילכה, טוב שאני פוגשת אותך“, התנשמות נרגשת, ”את לא מבינה מה הולך אצלם, דמעות, הכל שם הולך בקושי, רחמנות!“
היא שותקת לשניה, מה קורה שכולם מדברים אליה היום ברמזים? מעכלת לאיטה שזו עוד בקשת עזרה. מה לעשות
שהשמועה הצמיחה לה כנפיים? ממש לא נעים! ”זה לא נכון מה ששמעת, מצטערת, זוהי רק שמועה“.
”השמועה בכלל לא נכונה? חוה אפלבוים הייתה מוכנה להבטיח לי שזה נכון!“ משתאה מנוחה. ”נו, בטח, איך זה יכול להיות נכון,
למה שאיציק שלכם יתארס עם הבת של קליג מהסמינר“, היא מלמלת כמו לעצמה וממשיכה לרדת במדרגות. ”רציתי לבקש שתדברי עם המחותנים לעתיד על כלילה אופנהיימר. שיכניסו אותה לסמינר. מה יש, בחורה טובה היא. את בטח מכירה אותה, המשפחה הזו שגרה ליד המכולת של מזור. אבל ברור שזו שמועה
טיפשית. מעניין מי המציא כזה דבר?!“
מנוחה חולפת על פניה ומוסיפה לרדת, בעוד מילכה קוראת
אחריה: ”זה כן נכון, התכוונתי שלא נכון שזכינו בלוטו!“
מנוחה נעצרת: ”מה כן נכון ומה לא נכון? מי דיבר על לוטו בכלל?“
מילכה נאנחת בתסכול, איזה מצב מביך! כל השמועות שמסתובבות סביבם מאז דבר השידוך התפרסם באמת מוגזמות.
במספר מילים, במהירות, מסבירה שכן – איציק מאורס לבת של המנהל של הסמינר. השמועה השניה לא נכונה. אה… לא שמעת אותה? אז זהו, אם תוכלי תפרסמי שלא זכינו. בעצם, אל תפרסמי.
אם תשמעי את השמועה תגידי שלא זכינו. אנחנו לא שולחים טפסים של הגרלות פיס באופן עקרוני.
וכלילה אופנהיימר? אני אבדוק. אם הסמינר היה שלנו היא הייתה מזמן בפנים. את יודעת איך זה מחותנים. לא נעים, נראה מה כן אפשר לעשות.
נכנסת לבית מותשת כולה, בוחנת אותו במבט חדש, במבט של המחותנת: חנה קליג. בית נקי, את זה מיד רואים. נוצץ כמו ראי.
הכל במקום, אין חפצים מפוזרים. יחד עם זאת הבית פשוט מאוד.
ספות חומות, נוחות ופרקטיות. נורות פלורסנט סטנדרטיות. שולחן אליפסה, משמש אותם מזה עשרים וחמש שנה. מפה בהירה,
עליה שעוונית. וילונות רקומים, ספריה מלאה בספרי קודש. מה המחותנת הייתה חושבת למראה הבית?
היא לא מצליחה להיכנס לראשה של גברת קליג הנכבדה, כשם שלא הצליחה לנחש מה גרם לה ולבעלה המנהל להסכים לשידוך
הזה.
”ולמה אנחנו הסכמנו?“ נפלטת השאלה מפיה בקול רם. ”מה? דיברת אלי?“ בעלה מרים את מבטו מעם הכורסה, שם
עיין בספר הלכה. למילכה צר להפריע לו.
”לא, שאלתי את עצמי למה הסכמנו לשידוך הזה“, אומרת מילכה ומספרת לו בקצרה את מה שעברה בהליכה תמימה אחת לחנות הירקות.
ירוחם, שלא במפתיע, פורץ בצחוק קצר.
”זה באמת לא מובן“, ירוחם אומר כמתנצל על צחוקו, ”אנחנו הסכמנו כי רצינו לראות את איציק מאושר. וחשבנו שהשידוך יגרום לו להצליח יותר בחייו. לא יכולנו לסרב. הסתנוורנו“, מוסיף בגילוי לב.
”זה מצב לא מציאותי. תחשוב, המנהל קליג הנכבד סירב לקבל את עדינה‘לה שלנו לסמינר שלו, אבל להשתדך איתנו הוא מסכים.
איך אתה מסביר את זה?“ אומרת מילכה כמו לעצמה.
”חשבתי שהשידוך הזה משהו מיוחד בהתחלה, וכעת יש לי הרגשה שהוא רק נוצץ וזה הכל“, היא מוסיפה תוך כדי העברת
מטלית יבשה על המדף של הטלפון.
”לא כל הנוצץ זהב הוא“, ממשיך ירוחם את קו המחשבה. ”ייתכן שזה כן זהב, רק שאנחנו לא מצליחים לקלוט את הטוב
הזה“, מוסיפה מילכה, עיניה עוקבות אחר עכביש חרוץ המסתבך בקוריו מתחת למדף הטלפון.
”ימים יגידו“, ירוחם חושב בקול לעצמו ושב לעיין בספר ההלכה הפתוח.
’נקווה שחלי תוכיח את עצמה‘, המחשבה מנחמת את מילכה מעט, ’ואז נדע שהכל היה שווה‘.
לרגעים אחדים הרגישה כמו שוויגער אמיתית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
