לתפילת מנחה יוצא איציק מוקדם. הוא לא רוצה להיות בבית
הקודר והמאשים.
הרחוב שטוף באור רך של קרני שמש רטובות, לפני שקיעתן,
והוא מהלך בין השלוליות הצלולות, שהסובב אותן משתקף בתוכן
כמו אגמים קטנים באמצע הרחוב.
רוח קרה, קפואה כמעט, מכה בפניו, והוא נושם עמוקות את
האוויר הקר והצלול. מעניק לעצמו כמה רגעי חסד.
בתוכו פנימה סערה שלמה, והוא עצבני ומפוחד וחסר אונים.
הוא יוצא מתפילת ערבית ומחייג למספר מהמודעה: דרוש
קוסם. בכוונתו להציע את עצמו כפנטומימאי.
בצלצול השני הוא שומע קול עצבני, רועם: ”כן, מי זה? אם
אתה לא קוסם אל תתקשר אלי עכשיו!“
”אני כן קוסם, זאת אומרת, אני פנטומימאי!“ מתקן את עצמו,
הדובר שומע רק את חצי המשפט הראשון: ”שמעת, אמיר? מצאתי
קוסם!“
”סוף סוף“, נשמע קולו של ההוא המתקרא אמיר מהעבר השני
של הקו.
הטלפון עובר מיד ליד.
”שלום, מדבר אמיר“.
”ולי קוראים איציק“.
”התקשרת בדיוק בזמן, איציק. אנחנו זקוקים לקוסם בדחיפות!
טדי הקוסם לא יכול להגיע, ראית מה זה? הוא ביטל ברגע האחרון!
ומחר ההופעה!“
”אה, מחר?“
”כן, מחר. אל תשאל באיזה לחץ היינו, עשינו טלפונים לכל
העולם ולא השגנו קוסם“.
”אני יותר פנטומימאי מאשר קוסם“, מסביר איציק בקול חלש,
ליבו דופק במהירות.
”מצוין, אנחנו צריכים גם פנטומימאי. ההופעה מחר בשכונת
בית וגן. באולם הדקל, מכיר?“
”אני מכיר את השכונה“.
”סבבה. אז מחר אתה שם. תבוא שעתיים לפני הזמן, אני רוצה
לראות איך אתה מופיע לפני ההופעה“.
”מה זאת אומרת שעתיים לפני הזמן? באיזו שעה?“
”בארבע אחר הצהריים תהיה שם. ואל תדאג, נשלם לך יפה, גם
על זה שאתה מגיע ככה ברגע האחרון! כל הכבוד, איציק הקוסם.
הצלת אותנו“.
”הפנטומימאי“, הוא מתקן במהירות.
”אה, נכון הקוסם והפנטומימאי“, מסיים אמיר את השיחה
בחגיגיות.
איציק לוחץ על ’אנד‘ ועולה לבית מהורהר כולו.
זה יותר מדי בשבילו. מילא פנטומימאי אפשר לקרוא לו – אבל
קוסם?
איך הבן אדם הזה – אמיר – מתעקש לקרוא לו קוסם, ואיך הוא
מעמיד אותו על טעותו?
למחרת ניגש איציק לחנות צעצועים ליד הבית. הוא קונה
מזוודה של קסמים, בחמישים ושבעה שקלים, וכובע של קוסמים.
גלימה יש לו בבית, מפורים של שנה שעברה.
הוא מנסה להתאמן על הקסמים שבמזוודה. זה קשה. ההוראות
מורכבות, כתובות בכתב קטן ודורשות מאמץ מצידו. האביזרים גם
הם קטנים. הוא מצליח להבין טכניקה של שני קסמים, ומקווה שזה
יספק את אמיר.
בשלוש הוא יוצא מהבית. ברבע לארבע הוא מגיע לאולם.
מדובר במקום רציני וגדול. יש שם כיסאות מרופדים, ואיציק
מבין שהאנשים שמגיעים משלמים די ביוקר עבור ההופעה של
הקוסם.
לא כך תיאר לעצמו את העניינים.
בעצם – לא תיאר לעצמו בכלל מה יקרה. הוא לא חשב. וזה מה
שקורה כשלא חושבים לפני מה שעושים.
איציק נאנח, רצה לברוח ולחזור על עקבותיו וידע שהוא לא
יכול, לא אחרי שהביא להם לבקשתם מספר טלפון נוסף לגיבוי, את
מספר הטלפון של חלי, ולא אחרי שהבטיח להם שהוא מגיע. אם
הוא לא יבוא, הם יתקעו לגמרי.
מאיפה הם ישיגו קוסם המוכן לבוא בהתראה של שעתיים
מהמופע.
הוא נכנס פנימה בצעדים חוששים. אמיר והשותף שלו רן
יושבים במשרד של המנהל וממתינים לו תוך כדי עישון בשרשרת.
הם נראים לו מעט מפחידים, אלימים כמעט. הוא נרתע ומתפלל
באלם קול שהכל יעבור בשלום.
”אני יותר פנטומימאי מאשר קוסם“, הוא מתחיל ואומר בקול
רך ושקט. מרגיש קטן ולא שווה בכלל. רק לו, לאיציק ביש המזל,
יכולות להיות נפילות מהסוג הזה.
רק הוא נדפק תמיד.
הוא, בהססנות שלו, בצורה בה הוא מתנהג, חושב, מתנהל.
רק הוא.
והחיים שלו זה בגללו. מפני שהוא לא רק מתקשה בלימודים,
הוא מתקשה לקרוא את המפה החברתית, מתקשה לדעת מה
לדבר מה לומר מה לבצע, מה לעשות ומה לא לעשות.
זה הוא, האשם הבלעדי לכל הטעויות שלו, ושלא יספרו לו
סיפורים שהוא עולם, והוא כן יכול ולא רוצה.
כי זה ההפך, הוא כן רוצה ולא יכול.
כל המחשבות הללו עפות לו בראש, בשעה שהוא מחייך
חיוך טיפשי לגמרי ואומר: ”אני מבין שאתם רוצים לראות דוגמה
מהמופע“.
”אנחנו רוצים לראות את כל המופע“, אומר רן.
ואיציק מבין שהוא בצרות.
הוא מתחיל להופיע מתוך תקווה שהם לא מאיימים כמו שהם
נראים – ומסיים כעבור רבע שעה, נתקל בפניהם החתומות של שני
השותפים, ובמבטו המנצנץ בבדיחות של בעל האולם.
”זה נראה לכם בסדר?“ הוא שואל רק כדי לשבור את השתיקה
שהלכה והתארכה.
”יותר גרוע מזה לא יכול להיות“, קובע רן בזעם, דופק בחזקה
על השולחן.
איציק נרתע בחשש.
השותף שלו, אמיר, מחרה-מחזיק אחריו: ”שני קסמים
מטופשים? זה מה שהבאת לנו? מופע פנטומימה של רבע שעה?
אתה נורמלי?“
”אני… אם תרצו… יכול למשוך את הפנטומימה יותר זמן“,
מגמגם איציק.
”נבטל את המופע“, אומר אמיר.
”כבר אתמול אמרתי לך לבטל, כשלא מצאנו קוסם“, מאשים
רן.
”ואז זה היה עולה לנו פחות. כל הפרסום הזה של היום עלה
סכום לא קטן, אז התקשר הרמאי הזה ואמר שהוא קוסם“, מתלונן
אמיר, מביט באופן מאשים למדי לעברו של איציק.
איציק לא עונה. הם נראים כועסים והוא לא רוצה לחטוף את
כל הכעס שלהם.
”הי, אתם לא יכולים לבטל ככה“, מתערב בעל האולם, ”שעה
לפני המופע? תצטרכו לשלם לי על האולם לא דמי ביטול אלא
תשלום מלא. זה כבר לא נקרא ביטול!“
איציק שומע, וזיעה קרה שוטפת אותו, במיוחד אחרי שאמיר
ורן אומרים: ”את התשלום הזה ישלם לך הקוסם המתחזה הזה –
איציק“.
הוא? איציק? קוסם מתחזה? איך, איך הצליח להסתבך ככה?
לאן הגיע? מאיפה יביא להם את הכסף?
”אני… אין לי כסף. אני… בלי עבודה, בלי פרנסה, תרחמו עלי“,
הוא מתחנן.
”נרחם על עצמנו קודם“, משיב אמיר בקשיחות בעוד רן
מחשב: "חמשת אלפים שקל על האולם, הגברה ופרסום – נעגל לך
לחמשת אלפים נוספים, סך הכל עשר אלף שקל במזומן! אני רוצה
את הכסף ברגע זה!“
”אני… אין לי, כבר אמרתי“, מגמגם איציק.
”תוסיף גם את הרווחים שהיינו מרוויחים אם הוא לא היה הורס
לנו את התוכניות“, מוסיף אמיר בזדוניות.
”עשרים אלף“, משיב רן מיד, ”עשרים אלף שקל במזומן תן
עכשיו!“
”גם צ‘ק יהיה בסדר“, מוסיף אמיר.
בעל האולם מחמיץ פנים במורת רוח. ”אני מוותר לך על
התשלום“, הוא אומר בנדיבות. יש לו זקן ארוך וכובע קסקט מבד
דהוי על ראשו. איציק מלמל לעברו תודה בקול מרוחק, מבוהל.
בעל האולם יוצא מהמשרד, איציק מביט אחריו בצער כאילו
קיווה שהוא יציע לכסות את כל הדרישות הכספיות של שני
הברנשים.
רן ואמיר מתירים לעצמם להיות בוטים יותר לאחר צאתו של
בעל האולם.
הם עטים עליו, לוחצים אותו לקיר, ומאיימים שיבקשו מבני
משפחתו את הכסף אם לא ישלם מיד, איום שמפחיד אותו יותר
מהכל.
”אני אעשה הכל לשלם לכם“, ממלמל איציק, ”אפילו אם
תרצו, אלך לקבץ נדבות“.
הם שותקים לרגע, מעכלים את הרעיון. ”לאסוף כספים? זה
פתרון מצוין“, אומר אמיר, איציק חושב לנשום לרווחה, אבל אז
צוחק רן צחוק מלגלג: ”בטח, שיאסוף לנו מדלת לדלת כסף ואחר
כך יבוא אלינו עם חמישים שקל כל יום? מה אנחנו בשבילך? אנחנו
אנשים רציניים, רוצים את הכסף עכשיו!!!“
איציק מתחיל לבכות. ”אני אעשה הכל לתת לכם את כל הכסף
שאתם רוצים“, הוא לא אומר בכוונה ”שמגיע לכם“ מבחינתו, הם
סתם מגזימים בדרישה שלהם.
”אני אחתום לכם על שטר חוב. תנו לי ללכת הביתה“.
”מה פתאום שטר חוב“, כועס אמיר.
איציק מביט על ראשיהם גלויי הראש. איכשהו הוא בטוח שאם
הייתה מתנוססת שם כיפה, הם היו מתחשבים יותר, מבינים יותר.
ישרים יותר.
אבל גם הוא בא אליהם שלא ביושר, נתן להם להבין שהוא אחד
שיכול להרים להם מופע. והוא לא.
הוא נאנח, עוצם עיניים ונותן לרגשות בוז-עצמיים להלום בו
בחוזקה. במה הוא יותר טוב מהם?
הם רוצים להתפרנס, וגם הוא.
הם פועלים ללא רחמים, הוא פועל ללא מחשבה.
לא לחינם נקלע למצב הזה.
זה מגיע לו ביושר, והוא חייב למצוא מוצא מתקבל על הדעת
שיניח את דעתם של שני הברנשים הלא-מדי מתחשבים שמולו.
”אתם צודקים, באמת לא הייתי בסדר!“ הוא אומר פתאום.
הם משתתקים ובוחנים אותו בעיון, למדוד את רצינות כוונותיו.
”אני צריך לשלם, מה שתרצו אני מוכן. רק אל תערבו את
המשפחה שלי, במיוחד לא את אשתי. גם ככה אני מסובך עם
הפרנסה. אבל גם אל תערבו את הורי. מגיע להם נחת ממני, באמת,
ואין להם כסף. אז זה לא יעזור כלום“. הוא מסיים לדבר ומשתתק.
אמיר ורן מתיישבים בחזרה על הכיסאות, הם נראים רגועים
יותר. דבריו פעלו את הפעולה הרצויה מבחינתו.
הוא מבין שעצם העובדה שהוא מסכים עימם שהוא לא בסדר
וצריך לשלם כסף – מרגיעה אותם לעת עתה.
”טוב, אני שמח שהגעת למסקנה הזו“, אומר אמיר ומחייך.
הוא לא נראה מאיים כלל. להפך, איציק שם לב שהחיוך מרכך את
התווים המאיימים ויוצר אווירה טובה יותר.
”בוא נחשוב. אנחנו תוך שבוע צריכים את הכסף. אבל לא ניתן
לך לצאת ככה סתם. תחשוב איך אתה מגייס את הסכום, תיתן לי
הוכחות, ואתה משוחרר“.
איציק רוצה להציע לו לתת רעיון אבל שותק. הוא צריך
לחשוב… לחשוב…
מוחו עובד במהירות.
לבקש מחמיו? בדיחה עצובה.
לבקש מחמיו של ירמי? רעיון לא רע, יש לגדליהו ריקובס
אפשרויות כלכליות בלתי מוגבלות ולב רחב, רק שהוא פוחד
להסתבך. בכל זאת, מדובר במשפחה ממש קרובה. ואין לו ביטחון
שירמי לא ישמע על זה… לא בא בחשבון.
מהוריו? רק השבוע התוודע למצבם. העובדה שאביו לחוץ
כלכלית בגין חתונתו לא מסיבה לו קורת רוח בלשון המעטה. הוא
ממש לא רוצה להלחיץ אותם.
מה עושים, ריבונו של עולם.
רגע, רגע, לחשוב בהיגיון. אם אדם צריך כסף בפתע פתאום מה
הוא עושה?
לוקח הלוואה!
אבל גם כאן הסיפור יכול להתפוצץ לו בפרצוף, והלוואות צריך
להחזיר!
איזה מצב מסובך!
הוא חושב וחושב וחושב.
השעון מתקתק באיטיות, הוא שולח מבט לעבר שני השותפים
שממתינים לתשובה מצידו ולא יודע מה לענות להם.
עוד מעט סבלנותם תגיע לקיצה ואז מה? מה הדבר הכי גרוע
שיכול לצאת מהם?
אם הם מערבים את המשפחה, זו תהיה אי נעימות גדולה,
ענקית, בושות נוראיות. אבל הוא כבר מורגל בבושות. מקסימום
יבינו כולם שאיציק הסתבך ושהוא ממש ממש לא שווה. כעת גם
הרב חלים לא יוכל לומר שמדובר בעולם גדול ושווה.
אבל הם יכולים לסבך אותו יותר, לעשות לו משפט, לתבוע
אותו בעשרות אלפי שקלים. איציק נלחץ יותר ויותר, זיעה קרה
שוטפת אותו. הם יכולים לשלוח אותו לכלא. מה הוא עושה, לאן
הוא בורח?
מבלי משים שפתיו מתחילות למלמל פרקי תהילים בלחש
מהיר.
בעל האולם מר לימוני נכנס לחדר. ”נו, מה קורה? הסתדר
הכל?“
”מה פתאום, הבנאדם לא מוכן לשלם לנו, נראה מה נעשה לו,
אולי משפט, נתבע אותו תביעה ייצוגית של כל הקהל שלא זכה
בהופעה בגללו“, אמיר מושך את המילים לאט. איציק נלחץ לגמרי.
מר לימוני מתיישב על כסאו השחור, המסתובב ודופק על
השולחן בחוזקה: ”תפסיק עם זה, השתגעת? איך אתה מדבר?
מה אתה חושב, זו מדינת חוק, מקסימום הוא יתבע אותך על
ההתעמרות הזו“.
”אל תדאג, אנחנו מעורבים חזק, יש לנו עורכי דין מהשורה
הראשונה, הוא ישלם כפול ומכופל. איך כתוב בתורה? תשלומי
כפל, נכון? תשלומי כפל הוא ישלם לנו“.
”אתה זוכר שאתה חייב לי כסף“, מר ירון לימוני מכריז לפתע
לכיוונו של רן.
”נו?“
”גם אני אתבע אותך. איך שאתם מתנהגים אני אנהג כלפיכם,
מסכן הבחור, שחררו אותו“.
”אנחנו רוצים כסף“, אומר אמיר. ”נקודה. הוא משלם? הוא
משוחרר“.
איציק מאזין לחילופי הדברים. נע בין ייאוש לתקווה, רפיון
ידיים לעידוד.
”יש לי רעיון“, הוא אומר לפתע, אוזר את כל האומץ העומד
לרשותו.
”דבר, אנחנו מקשיבים“.
”אני אטוס לאמריקה, יש שם הרבה עשירים, אגייס כסף ותוך
שבוע אתן לכם את הסכום“.
”מה זה השטויות האלו?“ אמיר מאדים כמו עגבניה באמצע
הקיץ. רן למרבה הפלא נשאר רגוע.
”זה לא רעיון גרוע כל כך“.
”זה אפילו רעיון מצוין“, מר לימוני מכריז, ”אבל אתה צריך ויזה
ודרכון. יש לך?“
”יש לי דרכון“, ממלמל איציק.
”אז אמריקה יורדת מהפרק. אולי אירופה. תקשיבו, אמיר ורן,
תשלחו אותו לחו“ל והוא יאסוף לכם כסף. כרטיס הטיסה עלי, אני
מוריד אותו מהחוב שלכם“.
אחד מעובדי האולם נכנס פנימה בריצה: ”אנשים מתחילים
להגיע, מה לומר להם?“
”מה לומר??“ שואל אמיר. מתוסכל ורושף כעס. המצב הולך
ונעשה יותר ויותר לא נעים.
”מה חשבתי לעצמי?“ מייסר איציק את עצמו, ”איך חשבתי
להופיע על במה? לא למדתי, לא הכנתי כלום, מעולם לא התנסיתי
בכך. מה חשבתי לעצמי? שמעכשיו לעכשיו אפשר להצליח, בלי
לעבוד, בלי לתכנן? איזה חסר דעת אני!“
רן ממשיך להיות רגוע: ”תשמע אמיר, תצא לקהל שמגיע,
ותגיד להם שהקוסם שבר את היד והצלחנו להשיג מופע פנטומימה
באורך של חצי שעה במקום הקוסם. תגבה מהם מחיר של חצי
כרטיס. מי שרוצה שייכנס, מי שלא לא. אי אפשר להחזיר אנשים
הביתה, זה לא הוגן!“
מי שמדבר כאן על יושר. איציק רוצה לראות את רן מחייך
כאילו אמר בדיחה טובה. אך הוא דווקא נשאר רציני למרבה הפלא.
”אוקיי, ואתה בינתיים תסכם עם הבחור על התשלום. אל
תוותר לו“.
אז אני אמור גם להופיע, וגם לשלם. יופי של עבודה.
איציק מתוסכל ועצבני. זמן רב לא חש ככה.
עשרים ילדים משתתפים בהצגת היחיד שלו, בה הוא מנסה
לתת את המיטב. בסיומה, לאחר חצי שעה, נראים אמיר ורן
משועשעים. הוא מקווה לטוב.
”היית לא רע, במיוחד בהתחשב בזה שזו הפעם הראשונה
שאתה מופיע“, מנדב אמיר מחמאה קטנה. איציק לא מאפשר
לעצמו לשמוח לנוכח המילים הטובות, ממתין במתח להמשך
הדברים: ”תשמע, לימוני שכנע אותנו, הוא משלם על הכרטיס
שלך, שאלנו ידידים שמבינים בכאלו עניינים. אתה תטוס מחר
לאנגליה. אתה יודע איפה זה?“ נידב בדיחה קלה. רן גיחך, איציק
לא.
”סוכן הנסיעות שלנו הנפיק לך כרטיס, יש לך דרכון בתוקף,
נכון?“
”כן“.
”סבבה. מחר נבוא נאסוף אותך מאיפה שתרצה, ניקח אותך
לבן גוריון. באנגליה ימתינו לך שני חברים שלי. לאחד קוראים
תום ולשני סטיב. דיברתי עם תום כשהיית בהופעה, הוא אמר
שבשמחה יעזור לי. הם חברים שלי מהימים שעבדתי במסעדה
בלונדון, לפני עשר שנים. אתה שומע, רן? איזה קטעים הלך שם,
הם היו גונבים ואני הייתי מחפה עליהם, עד שבעל המסעדה תפס
אותנו… הצלחנו להשתחרר מעונש רק בגלל שאיימנו עליו שנספר
לרשות המיסים שהוא מעלים מס“. אמיר נזכר בחיוך, עיניו בורקות
בנוסטלגיה. איציק מביט בו במבט עוין.
ככה זה כשאין לך מצפון ושכל. אין שכל – אין דאגות.
”הם דתיים? שומרים מצוות?“ הוא שואל לבסוף בטיפשות. רוב
הסיכויים שהם לא יהודים בכלל. תום וסטיב נשמע שזה שמות של
גויים.
”בטח, בטח, שומרים הכל, יש להם כיפות ואולי גם חוטים כאלו
כמו שיש לך. הם צ ד י ק ים“.
נימת הקול של אמיר רצינית להפליא. איציק מנסה להבין אם
הוא מדבר בצחוק או ברצינות, ולא מצליח. העובדה הזו מצטרפת
לזה שהוא עייף וסחוט מהמאורעות האחרונים והוא רוצה הביתה
עכשיו.
”בסדר, אסע לאן שתרצו. אאסוף לכם כסף“, הוא ממלמל
בעיניים עצומות למחצה.
”לא חשבנו שלא. וכעת בבקשה תן את תעודת הזהות שלך
כערבון“, מבקש אמיר. איציק לא יכול לסרב. זהו, הם עכשיו
שולטים עליו.
זה אולי חלום? בשביל חלום זה דווקא בסדר. הוא מאוד מקווה
שזה לא אמיתי. אבל זה לא חלום, זו מציאות מתסכלת, כבדה
ומכבידה.
מר לימוני מתקרב לכיוון שלהם ומחייך אליו בעידוד: ”הכל
יהיה בסדר, ידידי, בוא אקפיץ אותך לבית“.
בבית השקט יש על השולחן פתק מחלי בו כתוב שהיא ניסתה
להתקשר אליו והוא לא ענה לה, והיא יצאה לבית הוריה, ושפעם
הבאה יודיע שהוא הולך כי היא רצתה שגם הוא יבוא לבקר אותם.
הוא קורס על המיטה בבגדיו, מבין באיחור שהוא צריך לספר
לחלי שהוא נאלץ לטוס.
ואין לו מושג מה לומר לה ואיך לצאת מזה בסדר.
הוא שוקע בשינה טרופה.
•
חלי יושבת במרפסת הגדולה בביתם של הוריה. כבר חושך
בחוץ. חשוך וקר. היא מביטה את עבר קו האופק. הנוף מלא
באורות מרצדים רחוקים. מתי כבר יבוא האור לחייה? מתי תרגיש
היא שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה?
האם כל הימים היא צריכה רק להמתין ולחכות לשלווה שתגיע?
היא מבחינה בצל המשתקף ומתקרב מבעד הדלתות הגדולות
המפרידות בין המרפסת לבין הבית. וילון נאה מחפה על הדלתות.
וילון – דרכו היא רואה את הצל הופך לדמות מזוהה יותר יותר, עד
שהיא רואה שזו אמה המתקרבת אל הדלת עם שתי כוסות תה
האחוזות בזהירות בידיה. חלי נחפזת לדלת לפתוח ולאפשר לה
לצאת בנוחות אל המרפסת.
"תודה על התה“, מודה חלי בחוסר נעימות. היא יודעת שלפי
הלכות כיבוד הורים היא אינה אמורה לתת לאמה לשרת אותה.
אבל ככה זה. מסירות של הורים.
”מה נשמע, חלי? איך בעבודה? איך איציק?“ קר בחוץ מאוד.
אפילו כוס התה אינה מצליחה להפיג את הקור. חנה מצטמררת.
”בואי ניכנס“, היא מבקשת.
הן שבות לסלון. ”הכל בסדר, אמא. בעצם לא הכל בסדר, את
יודעת שאיציק עזב את העבודה במשרד הפרסום?“
”יופי, שייכנס לכולל חזרה. מההתחלה לא אהבתי שהוא עובד
שם“, שמחה חנה.
”מה יופי? הוא לא מדבר כמעט מאז. אולי במשבר. מה נראה לו? אם משהו מפריע לו אז שידבר! אני לא מסוגלת יותר“.
דמעות פורצות מעיניה, היא משתדלת להתגבר עליהן.
חנה חושבת מעט. ייתכן שקרה שם משהו בעבודה. היא
ניגשת לכיוון הטלפון: ”אולי נתקשר לירמי ונשאל אותו מה קרה
בעבודה. אולי מישהו פגע באיציק באיזו שהיא צורה. מילא לעזוב
את העבודה. אבל גם להיות במשבר? בטח זה לא סתם“. חלי אינה
עונה. על כיוון כזה לא חשבה. אולי מישהו פגע באיציק? מה כבר
יכול להיות? אם כבר אז זה בטח ירמי שפגע בו. אבל גם אם כן, אז
שיספר! עד עכשיו הם התמודדו ביחד.
היא אינה מתנגדת שאמה תטלפן לירמי. אדרבה, שירמי יעמוד
פעם אחת פנים מול פנים ויראה למה גורמת ההתנהגות הזו שלו.
”ירמי? זו אני, אמא. מה נשמע?“
—
”אנחנו ברוך ה‘. הכל בסדר. תקשיב לי, ירמי. יש לי שאלה.
הבנתי שאיציק עזב את משרד הפרסום. אולי אתה יודע פרטים
נוספים? איציק בסוג של משבר וחלי לא יודעת מה לעשות“.
—
חלי עוקבת אחר ההבעות המתחלפות של אמה בשעה שהיא
מאזינה לתשובה של ירמי.
”אה… מעניין… טוב, אם זה המצב נראה מה אפשר לעשות. מה
שלום ציפי? מה שלום דודיק?“
—
”יופי, מצוין, תמסור ד“ש. כל טוב“.
חנה סוגרת את הטלפון. בעיניה ניכרת עייפות רבה. חלי נחרדת
קלות. אמא שלה התבגרה כל כך! האם זה בגלל הסיפור של איציק?
”הוא אומר שהוא עצמו לא מבין מה קרה שם. איציק נפגע
מאיזה עובד שצעק עליו, משהו כזה, ועזב בלי להודיע כמעט“.
חלי שותקת, מנסה לעכל את המידע החדש ומבינה שהוא לא
קידם אותה אפילו בצעד קטן.
•
איציק מתעורר לבוקר חורפי שטוף שמש.
חלי כבר יצאה לעבודה. על השולחן, באותו דף שבו כתבה
לו שהיא יצאה להוריה, הוסיפה עוד שורה בטוש מודגש: ”אנחנו
צריכים לדבר על מה שקרה, יום טוב!“
לרגעים מספר הוא חש את ליבו הולם במהירות. מה שקרה?
היא יודעת על שהתחזה לקוסם? לאחר רגע נרגע. סביר להניח
שחלי רוצה לדבר על הפיטורין שלו.
הוא רוצה לספר לה על ירמי, על האיומים שלו. חבל שלא עשה
את זה קודם. עכשיו זה מאוחר מדי. יש לו טיסה היום. והוא לא טס
לבלות או ליהנות מהעולם.
ויש לו תפילה, לפני הכל.
הוא יוצא לתפילה, מרגיש את השמש החמימה ורואה את
הרחוב נוצץ מעט מהמטר האחרון שירד בוודאי לא מזמן. מה מזג
האוויר באנגליה? ככה לטוס מהיום להיום בלי לדעת לאן הוא מגיע
ומה מצופה ממנו.
אילו חיים קשים נפלו בחלקו…
התפילה שלו בוקעת בוודאי רקיעים. ליבו שבור כל כך, והוא
חש עצמו במקום נמוך מאוד. איך הגיע לכאן? ולמה?
מה לא בסדר בהתנהלות שלו עד עכשיו? הכל משמים, בוודאי
שהכל משמים והכל לטובה.
אבל קשה לו והוא לא יודע מה עושים ולמי פונים.
הוא מגיע לבית וממתין לשיחת טלפון מאמיר.
תוך כדי המתנה הוא מסדר בתיק גב אפור חפצים שהוא חושב
שיצטרך באנגליה.
אין לו כסף ביד והוא מתלבט מה לעשות. הוא צריך כסף, לא
יכול להסתמך על אנשים זרים. הוא חייב שיהיה איתו מעט כסף.
הוא יודע איפה יש מזומן בבית. מעולם לא ניגש למעטפה שבה
חלי מניחה את הכסף.
כמה יש שם? חמש מאות. הוא מרגיש כמי שנוגע ברכוש לא לו
בשעה שהוא נוטל את הכסף, מתלבט, ומחזיר מאתיים.
שלוש מאות שקל יספיקו לו.
וכדאי לו למהר לצ‘יינג אם הוא רוצה להמיר את הכסף הישראלי
לכסף אנגלי.
הוא מתכונן לצאת, צלצול טלפון מהנייד, ליבו מחסיר פעימה.
”אני מגיע לאסוף אותך עוד חצי שעה. איפה תחכה לי?“
הוא נותן את הכתובת של הרחוב שבו נמצא הצ‘יינג, מכין
לעצמו סנדוויץ‘ במהירות, לא שוכח את הדרכון ואת תעודת הזהות.
דקה לפני שהוא יוצא מהבית הוא ניגש אל הדף שבו כתבה לו
חלי את שתי התכתובות האחרונות. הוא הופך אותו לצדו השני
וכותב במהירות מספר מילים חפוזות.
הוא מקווה שהיא תבין גם מה שלא נכתב.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
