די, מה זה הדכדוך הזה?
אולי מדובר בדיכאון?
התחושה המרה לא עוזבת אותו. היא מסובבת אותו מכל כיוון,
מזכירה לו שהוא כבר שבוע בלי עבודה, בלי לספר לחלי, בלי לשתף
אף אחד. הוא לא רוצה ללכת לשיעור הקבוע של הרב חלים, הוא
לא רוצה לחשוב. מתחשק לו לברוח, רק שהוא יודע שהוא לא יכול.
התחושה הזו סוגרת אותו מכל כיוון והוא חש נואש לגמרי.
מדי בוקר הוא יוצא בשעה הקבועה. חלי חושבת שהוא יוצא
לעבודה. היא לא מתארת לעצמה שהוא לא.
הוא עולה על אופניו ורוכב לקצה השכונה. יש שם תצפית
לנוף ממול, נוף של הרים רחוקים ועמק שמוביל אליהם. רוח חזקה
נושבת ומכה בפניו והוא עומד, מביט על העמק.
עומד וחושב.
לפעמים הוא יושב על הספסל שהעירייה התקינה לאנשים
כמותו, שצריכים את הזמן לעצמם.
אותו חורף דל בממטרים, ימי החמה רבים יותר מהימים
הרטובים. ימים סוערים אין כמעט בכלל. למרות זאת, העננים באים
והולכים בשמים והם משחקים משחק מרהיב עם השמש.
המראה המרומם והעמוק של הנוף המשנה את צבעו ואת
צורתו בכל שעה מוליך אותו שבי, מזכיר לו שיש חיים גם אם הכל
נראה שחור וללא תקווה.
למרות זאת, העגמימות שולטת עליו. במיוחד מכיוון שאינו
יכול להבין איך הוא מספר לחלי שהוא ללא עבודה.
והוא גם לא מבין איך הוא לא מספר.
כך הוא לבד, עם עצמו, מול הנוף. מתכנן תכניות ומרגיש מה
שאף אחד לא רוצה לחוש: שהוא חסר תועלת, שהוא כלומניק,
שלא יוצא ממנו דבר טוב. והוא לא יוצלח, שנכנס למשפחה של
מצליחנים, והם מחפשים אותו בסיבוב, כדי להשפיל אותו יותר
ויותר.
וזה קודר, עצוב, וחסר תקווה לחלוטין.
אותו בוקר העננים שהתקדרו בשמים הפכו עד מהרה לרועשים
וכבדים במיוחד. העולם כולו נצבע באפור קודר וחסר חיות. נפש
חיה לא נראתה ברחוב.
בתצפית ’שלו‘ נשבו רוחות שמסוגלות להעיף כל דבר כמעט.
הוא לא מנסה להתקרב לשם.
אז הוא רוכב על האופניים ברחוב השקט, מאזין ליללה של
הרוח המכה באוזניו ללא הפוגה וגורמת לו למצוקה של ממש.
הוא מגיע לבית המדרש ועומד מול הפתח. כל כך חמים ונעים
שם בפנים. ואין לו מקום אחר ללכת אליו. לבית הוא לא יכול
להיכנס. חושש שחלי תחזור מוקדם מהעבודה. ואסור לה לדעת
שהוא בלי תעסוקה הולמת, וללא פרנסה.
ואיתני הטבע, הם כולם עושים יד אחת נגדו. הוא לא יכול
להישאר עוד רגע קט בחוץ. אז הוא קושר את האופניים, נועל
אותם בקוד הממוספר, ונכנס לבית המדרש בצעדים זהירים.
מה התיקון שלו פה, בעולם הזה, אם נבצר ממנו להבין את
מילות הגמרא? אם המחשבות בורחות לו באמצע, הכתב מתבלבל
לו.
והוא רוצה כל כך.
אולי זה מה שהוא צריך, כל חייו להיות רדוף, על ידי עצמו ועל
ידי אחרים. אולי זה התיקון שלו בעולם, לא להצליח, לחוש מסכן
וחסר אונים, אדם שאין בו תועלת והוא סתם מזיק לסביבה ומפריע
לה לחיות את חייה באושר.
ואולי לא.
אולי הוא צריך להילחם, לראות קרניים של תקווה. להודות. על
כל דבר – קטן וגדול שקיבל במתנה גמורה, בלי לחוות את החיסרון
המציק שלו. פשוט לחשוב חיובי, כמו שהרב חלים אמר.
לעבוד על מחשבות חיוביות, על שמחה כל הזמן.
ולהמשיך לחפש. להמשיך להיות כנה עם עצמו.
דקות ארוכות הוא עומד מול הלומדים, כמאובן. חושב עמוקות
ומנסה להרגיש טוב עם עצמו.
ואז זה בא פתאום. לרגעים ספורים חש טוב עם עצמו.
הוא ניגש את הסטנדר הקרוב. מונח שם חומש. למה שלא יקרא
ממנו בפשטות?
הוא יודע לקרוא, והאותיות גדולות ומאירות עיניים, ולא
חייבים לאמץ את השכל ואת ההבנה.
אפשר רק לקרוא. ולהרגיש מחובר לתורה. כמה פשוט.
הוא פותח את החומש וקורא לאט, וממשיך לקרוא.
עם כתב רש“י הוא פחות מסתדר. אבל לא כל הפירושים
כתובים בכתב רש“י. אז הוא יכול לקרוא פירוש, ואולי להכין דבר
תורה לשולחן השבת.
איזה יופי, הלוואי שיזכור את זה. לאחרונה עם כל הלחץ הזיכרון
שלו גם לא משהו.
הגשם יורד בחוץ בקילוחים דקים ונמרצים, אבל בתוך הלב שלו
הוא מואר ושמח. הוא שוכח מחלי, מירמי, מגדליהו, ומשלמה קליג.
כולם נמצאים מחוץ לעולם שלו עכשיו.
האם לזה התכוון הרב חלים כשאמר שצריך להתחבר לעולם
האמיתי, הפנימי שלך?
אם כן, אז הוא מצליח!
אולי לרגעים ספורים, ועוד מעט הכל יגוז ויעלם והוא שוב
יעמוד חסר כל מול עיני הסביבה השופטת אותו, לטובה או לרעה.
אבל כרגע הוא מתחבר לעצמו באמת, מתחבר לתורה, מתחבר
להשם.
איזה אושר!
כעבור שעה של קריאה ולימוד הוא מתעייף, נוזף בעצמו בליבו
על שהוא מתעייף כל כך מהר, ומנסה להסביר ולתרץ שזה גם
נחשב.
גם שעה של לימוד זה משהו.
במיוחד שהוא לבד, לבד.
•
באותם רגעים הייתה חלי מוטרדת ודואגת.
הטלפון של איציק לא זמין מהבוקר. היא התקשרה למשרד
הפרסום והופתעה לשמוע שאיציק התפטר לפני שבוע.
חלי חשה בהלה לא מוסברת וסגרה את הטלפון בלי לומר דבר,
היא ביקשה מהמנהלת רשות להשתחרר שעה מוקדם יותר והגיעה
לבית, שהיה לא מסודר באופן מיוחד. ככה זה, היא סמכה על איציק
ואיציק כבר שבוע מנותק מכל מה שקורה.
היא שמה לב לפתע שעל הספה ערבוביה של בגדים לא
מקופלים, הרצפה לא מטואטאת ועל השולחן מונחים חפצים,
כלים וניירות.
היא גם יכולה לסדר, סך הכל זה התפקיד שלה, ואם איציק
לקח את התפקיד בהתנדבות, זה לא אומר שהיא אמורה להתנער
מאחריות.
בעודה מסדרת את הבית הוסיפו המחשבות לסחרר אותה.
איציק אדם מיוחד וצדיק, ללא ספק. יש לו מידות נעלות ויראת
שמים אמיתית. הדבר הזה לא מובן מאליו. איציק עדיין שאף
להיות יודע ספר, אם לא תלמיד חכם של ממש.
מחשבה זו הפתיעה אותה והרחיבה את ליבה.
לפני שהתקבל לעבודה במשרדו של ירמי שאלה אותו למה
הוא לא יוזמתי יותר, פועל ועושה דברים.
הפסיביות שלו הרגיזה אותה כל כך.
”אני מחכה להשם“, הייתה התשובה שנאמרה בטבעיות.
חלי הייתה מופתעת: ”מחכה ל-מה?“
”להשם“, אילו התשובה הייתה נאמרת מפי אדם אחר, הייתה
חלי חושבת שהוא סתם צבוע, או מתחמק, או לא יציב.
אבל איציק אמר את זה. ואיציק אדם תמים וישר, ולא אומר
דברים סתם. אז היא רק שאלה בסבלנות: ”מה זה אומר לחכות
להשם?“
”לא יודע“, ענה במשיכת כתף, מייחל שתשכח את המילים
שפלט בלי מחשבה.
היא לא הסכימה לקבל את התשובה. ”תחשוב טוב למה
התכוונת, אני רוצה להבין יותר“, בקשתה הייתה כנה ואמיתית.
ואיציק חשב רגעים מספר. מה זה אומר מצפה לה‘? למה הוא
מחכה? לפעמים, מתוך שעמום מוחלט, כי הוא יודע שאין שום
דבר בעולם הרוחני שמספק לו סיפוק ורגש שהוא בסדר. אז למה
הוא מחכה, בעצם?
”אני מחכה, מחכה שבורא עולם ינחה אותי מה תפקידי בעולם,
מה עלי לעשות, למה נבראתי“.
”ולמה שהוא ינחה אותך?“ שאלה חלי.
”כמו שהוא מנחה את כולם“.
”הוא לא מנחה, כולם מחפשים, ומוצאים“, הסבירה חלי כמו
שמסבירים לילד קטן.
”אז גם אני מחפש, את רואה שאני מחפש, לא? ואני גם מחכה“.
חלי הרגישה שזכתה.
”אולי בורא עולם רוצה שתהיה יהודי פשוט, תעבוד אותו
בתמימות. אולי זה התפקיד שלך?!“ אמרה באי רצון לבסוף.
”אם ככה זה מה שאני עכשיו, נכון? ואני עדיין מחכה“.
השיחה הייתה מעניינת, ומביכה מעט. חלי מצאה את עצמה
שואלת את עצמה אם גם היא מחכה לה‘.
בתוך כל העומס שמונח על כתפיה. סך הכל להיות מחנכת
ואחראית על הפעילויות בבית הספר זה תפקיד שדורש הרבה זמן
ומשאבים.
האם גם היא מחכה?
היא לא יודעת למה, אבל המחשבה הזו מסקרנת אותה.
ואחר כך, כשאיציק התקבל לעבודה במשרד הפרסום, שאלה
אותו חלי: ”עכשיו מצאת את התפקיד שלך? אתה כבר לא מחכה
להשם?“
”לא בטוח אם זה התפקיד שמיועד לי ואני מודה להשם על
העבודה. אבל אני ממשיך לחכות“.
”למה???“ רצתה חלי לצעוק אך היא שאלה בקול רגיל. המומה.
מעולם לא חשבה שתתייחס באורך רוח לדיבורים מהסוג הזה. אבל
היא כן. מקשיבה, ורוצה להבין.
”כי אני חושב שה‘ רוצה שנמשיך לחשוב עליו, כל הזמן. ולחכות
לו“.
”לחכות לגאולה, אתה מתכוון?“
איציק נראה מותש, למרות זאת הוא ממשיך במאמץ מסוים:
”כן, משהו בסגנון של ’שיויתי ה‘ לנגדי תמיד‘“.
”אה, חבל, היית מסביר את זה בהתחלה. זה חשוב מאוד ’שיויתי
ה‘ לנגדי תמיד‘. דווקא הסברתי לתלמידות שלי כמה פירושים
מעניינים על הפסוק הזה…“
ולאחר שהיא אומרת אחד מהם היא מרגישה שאיציק לא מבין
בפירושים אולי, אבל הוא חי את זה באמת.
והיא מבינה בעצם שהוא כן מוצא את ה‘ בחיפוש שלו.
וזה מה שהופך אותו למה שהוא.
רק חבל שהוא לא מבין את זה ולא מרוצה מעצמו.
אבל כעת, באמצע עבודות הבית לא מרגישה חלי כל הערצה
לאיציק על המוסריות שלו, על השאיפה לצדק ולשלמות פנימית.
רק כעס גדול מפעפע בה. כעס איום ונורא.
כי איציק, למרות כל השאיפה שלו וההתקדמות והרצון ומה
שהוא – הוא גם התפטר שבוע שעבר מהעבודה המכניסה והיציבה
שהייתה לו, והוא זורק אותם שוב לקלחת של תשלומי המשכנתא.
ואם לא די בכך הרי שהיא הסתמכה על הכסף הזה ושילמה
באשראי תשלומים דחויים שעכשיו לועגים לה מרחוק: חכי, אנחנו
מצפים לך בסיבוב.
ואם לא די בכך, הוא גם לא סיפר לה ששבוע הוא בלי עבודה
ולא שיתף אותה ברצון שלו להתפטר. ואם בהתחלה עולה בה דאגה
עמומה, הרי ככל שהיא חושבת יותר ויותר הדאגה הופכת לכעס.
כי לא משנה הסיבה – אסור היה לו לנהוג ככה!
והכעס הזה הוא שגורם לה לקבל את איציק בטענות ובפחד
מהעתיד.
ואיציק מתכווץ יותר לתוך עצמו, מרגיש יותר ויותר שהוא
גרוע כל כך, ושלא יכול להיות מצב גרוע יותר.
והוא לא יודע כמה הוא טועה.
עוד מספריה של א' פרי תוכלו למצוא באתר 'פרי הוצאה לאור'.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
