"נוסעים נכבדים, אנחנו מתכוננים לנחיתה"..
היא מתעוררת משינה, מהסוג שלא בטוחים אם באמת ישנים או שזה זרם התודעה שרץ בחופשיות על ציר הזמן והמחשבות הרנדומליות. איכשהו עברו 4 שעות והיא תכף נוחתת בישראל. אחותה לידה כבר מסתכלת בחלון בהתרגשות, מחכה לראות את הארץ מלמעלה. והיא ? למה היא מחכה ?
בשבועות האחרונים היא חוותה מיקס של כל הרגשות האפשריים ביחד. התרגשות, שמחה, תקווה, אהבה, פחד, חוסר וודאות, עצב, געגוע, תסכול, נוסטלגיה. רגשות סותרים שאיכשהו מתקיימים כולם בכפיפה אחת בתוכה.
השאלה ששואלים אותה הכי הרבה היא- למה ? למה את חוזרת?
מצחיק, כשטסה לראשונה כולם שאלו למה בזעזוע כזה, כאילו היא הודיעה שהיא עוברת לגור במנזר או עושה קעקוע על הלחי. ועכשיו, כשכולם התרגלו והסתדרו סביב המציאות של היעדרה, של היא שם והם פה, פתאום החזרה שלה הביתה מטלטלת את הספינה. גם הם עוברים כל מיני רגשות במקביל, היא מזכירה לעצמה, זה טבעי. שינוי מביא איתו כל מיני דברים.
הבעיה, שהתשובה לשאלה הזאת היא לא משהו שאפשר להגיד לכל אחד. יותר נכון, לרוב האנשים. "כי ככה הלב שלה הרגיש. כי הגיע הזמן. כי היא מרגישה שהשם מוביל אותה לפרק הבא והוא בארץ. כי היא הייתה באומן והיו לה שם רגעים מטלטלים ופוקחי עיניים ותודעה ולב והכל הסתנכרן ופתאום לרגע אחד הייתה בהירות ושלוה ושלום ושקט והכל היה ברור כל כך, השביל היה סלול, בלי שום בלבולים או דיאלוג פנימי סותר. אז זה מה שהיא עשתה. ועכשיו היא על מטוס."
לא בדיוק חומר קליל לשיחות סמול טוק ראשוניות, וגם לא בדיוק מובן לאנשים מאורגנים, מסודרים, מתכננים מראש, אנשי הלו"ז.
היא מפחדת שאם תנסה להסביר, אנשי הלו"ז ישאלו אותה שאלות לו"ז: איפה תגורי ? במה תעבדי ? מה עם שידוכים? איך יהיה לך כסף ?
שאלות שמסתובבות לה בראש בכל מקרה. יש לה תוכנית ראשונית, היא תגיד בשפה רפה, היא יודעת להגיד בערך מה היא מקווה שיקרה בחודשיים הבאים. אנשי הלו"ז יגחכו. או יסתכלו עליה בזלזול מהול ברחמים. את לא ילדה קטנה. את כבר בת 30. לא ככה מתנהלים בחיים.
אבל למול אנשי הלב, היא יודעת שהשיח יהיה אחרת. היא יודעת שרובו יתנהל בכלל עם העיניים. ומי שיסתכל בה בעיניים אמיתיות, יראה בהן כל מה שחשוב באמת. את הלב הפתוח והנוכח, את האמונה, את האומץ, את הנכונות להתמסר לדרך הארוכה והקשה. בשפת הלב השאלות אחרות והתשובות מהדהדות בצורה אחרת. מותר להגיד – אני לא יודעת, בחיוך וקצת בפחד, לתת לכמה דמעות לרדת על סיום הפרק המדהים שהיה , בעודה מסתכלת על היער עם השביל הלא מסומן שהיא תצטרך לחצוב עכשיו במו רגליה וליבה.
"נני, תראי", אחותה קוראת לה, המטוס בגובה נמוך מספיק והארץ פרוסה מתחתיהן. הכל מלא אורות של לילה . "ישראל הרבה יותר יפה בלילה מאשר ביום" הילד החכמולוג שישב מאחורה ושיגע וקצת הצחיק אותן כל הטיסה , מהגג לכל מי שמקשיב לו. "היא נראית חגיגית כזאת".
היא מסכימה עם הקטע החגיגי. היא מרגישה את הלב מתרחב כמו שרק המקום הזה יכול להרחיב אותו. וכל הספקות, הפחדים, השאלות, מפנים מקום בתוכה רגע, משתתקים לנוכח הרגע הזה, של התחלה חדשה, פרק נוסף בסיפור.
אני בבית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
נעמה!
ברוכה הבאה ❤️
כל מה שיש לי להגיד לך שאת אמיצה!!!
הלוואי שכל אחת מאיתנו היתה פועלת לפי צו לבה ולא לפי מה שצריך ורצוי
היינו במקום הרבה יותר שלם שמח וטוב!
הצלחה גדולה וברכה בכל!