נעמה חי, כותבת יומן מסע לאחר שטסה לאנגליה לתקופה, לפרק הראשון ביומנה של נעמה
פרק 2
כל מה שיש לי בעולם כרגע ארוז בשתי מזוודות גדולות ועוד שקית ענקית. לא המראה הכי חינני.
אני בחדר אורחים של משפחה שאני לא מכירה. מנסה להתארגן לחג, להתלבש, להתאפר. פעם ראשונה שאני מתארגנת לחג בנחת של מישהי שאין לה שום עול אחר. אין סמרטוט מהיר אחרון במטבח, שעוני שבת, פלטה, מישהו שצריך משהו. בית יהודי עם הורים אחים אחיות על כל המשתמע בערב חג שבת שכזה.
יש רק אותי. כל כך שקט בבית הזה, אפילו שיש בו הורים ושמונה ילדים, אבל בריטים כנראה עשויים מחומרים אחרים כי אני לא שומעת אף אחד.
שקט ברמה שאני שומעת כל נשימה שלי. כל מחשבה.
שולפת מהמזוודה את הבגדים. בזכות מאיה חברה שלי ששמעה אותי ערב לפני מתפרקת בחוסר אונים למול הגודל של הדבר שהרגע עשיתי, ונתנה לי עצות פרקטיות להתנהל, אני יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא. מתבאסת, רק קצת. הבגדים לא חגיגיים כמו שקיוויתי, הם דיי בסיסיים למעשה. לא ארזתי מהארץ בגדי שבת חג במחשבה שאני אקנה הכל פה (טעות מספר אחת ברשימה הולכת וגדלה של טעויות), בלי לקחת בחשבון שיהיו לי פה בעיות כרטיס אשראי מזומן שלא צפיתי מראש ושהכל הולך לקחת זמן.
אז זה מה שיש לי. העיקר שזה מחמם לא?
תכף ראש השנה עומד להיכנס. השנה יותר מתמיד מרגישים את המשמעות של יום הדין,את הגורליות , את החשיבות של כל תפילה וכל בקשה. כמה הכל תלוי על בלימה.
כמה לא ידענו מה עומד לקרות השנה ואם היינו יודעים אולי היינו עושים דברים אחרת? מתפללים יותר? מקבלים על עצמנו משהו?
וגם לגביי אני מרגישה את זה חזק יותר. כמה לא היה לי מושג לאן השנה החדשה תוביל אותי, שאני אמצא את עצמי פה, רחוק מהבית, רחוק מכל דבר שחשבתי שיהיה לי או לא יהיה לי בשלב זה של חיי, מנסה למצוא את עצמי בארץ אחרת.
ומה יהיה השנה?
אין לי מושג. גל של פחד מציף אותי. אין לי באמת מושג מה אני עושה ולאן כל זה מוביל. רק שומעת מאנשים בחודשים האחרונים על האומץ/ טיפשות שלי, תלוי מאיפה מסתכלים על זה.
אבל עכשיו אני לא מרגישה אמיצה בכלל. העיר המוכרת הזאת מרגישה פתאום ענקית וזרה ומאיימת כי האנשים שאני אוהבת לא פה, הבדידות פתאום מאוד ברורה לי. אני פה באמת לבד.
העיניים שלי רצות בחדר, מחפשות משהו להיתפס בו. איזושהי יציבות. פתאום אני רואה את המחזור שהבאתי מהארץ,בתוכו הפתק עם שעות התפילה בבית הכנסת פה, כתובות ושעות של סעודות במשפחות חדשות ולא מוכרות שמסכימות לארח אותי.
ההקלה מיידית. אני מצליחה להכניס אוויר, להוציא. נשימה עמוקה.
התפילה תהיה אותה תפילה, המילים אותן מילים. אולי הניגונים יהיו קצת שונים, אבל אלה יהודים, שכמו בארץ, רוצים ומתפללים ומקווים וכואבים ומיואשים ועצובים ושמחים והכל ביחד. ואני בסך הכל מצטרפת לזה. אני חלק קטן מזה.
פתאום, לראשונה בחיי, המילים במחזור מנחמות אותי, כמו חבר ישן. מוכר ואהוב. לא עוד מפחיד ומאיים אלא מלא אפשרויות והתחלות חדשות.
כולנו רוצים את אותם דברים בכל מקום בעולם. ביום הזה שטם דבר לא מבדיל בינינו וזה בכלל לא משנה איפה אנחנו ובאיזה בית כנסת נתפלל ואיפה נאכל.
אז אמנם אני מחוץ לאזור הנוחות, אבל מי אמר שזה דבר רע?
שנה טובה.
13.10.24 יום ראשון, אחרי כיפור
השעה 19:15, אני יושבת עם המחשב בבית קפה מקומי.
בדיוק נפל כטבם בבנימינה, אירוע רב נפגעים.
מזכיר לי שוב שאמנם אני פה, אבל הלב שלי בארץ, הלב שלי בבית.
יש רגעים שאני מרגישה שזו ההחלטה הכי בוגרת ונכונה שעשיתי. שזה היה הצעד המתבקש קדימה, שהשם רוצה את זה עבורי. ויש רגעים שאני מרגישה שאני לא מבינה למה עשיתי את זה בכלל. בשביל מה? מה ניסיתי להוכיח?שאני בוגרת? עצמאית? מסוגלת? שאני כובשת את העולם בשנות הרווקות שלי?
יש רגעים שכל המאמץ הזה מרגיש פתטי והיתרונות לגמרי לא מורגשים למול הגעגוע, השינוי הקיצוני שאני מעבירה את עצמי ואת משפחתי.
אם במילא אני לא מצליחה להתנתק ולשמוח בהווה שלי, בבית קפה המקומי הזה בלונדון, בכוס תה שלי, בקור הזה שנעים לי, אז באמת בשביל מה היה כל זה.
אני דוחה את הקץ. באמת כדאי שאחזור כבר הביתה. הביתה. איזו מילה מוזרה. לדירה זה יותר מדויק. חיכיתי לזמן הזה לבד ופתאום כשהוא פה בצורה כל כך עוצמתית ולא בפירורים, פשוט תהיי לבד, הנה, רצית אז קחי. פתאום עכשיו אני מבוהלת מהשקט, מהפרטיות. פתאום אני מגלה שאני לא באמת לבד- נסעתי עם שותפים. אני גרה עם פחדים. שדים שהיו רדומים והתעוררו. ספקות. חרדות (מה אם מישהו יפרוץ? מה אם יקרה לי משהו, וכל מי שאני מכירה גר בארץ, למי פונים:? וכו…)
חוסר ביטחון, בקיצור, לא משמעם שם בדירה שלי, אפילו דיי עמוס, אבל לא במי שציפיתי.
אבל נסעתי למטרה מסוימת.
אז אני פורשת להם מפה (היום קניתי אחת !) , והם יישארו איתי. אני אנשום אותם ואכתוב אותם ואתפלל עליהם והם יישארו איתי כמה שצריך.
מזכירה לעצמי שאי אפשר לזמן או לשלוט על רגשות בצורה סלקטיבית. ועשיתי את כל זה כדי להישאר ערה ונוכחת.
זה המסע שלי. זה מה שקורה עכשיו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
הכתיבה שלך מדהימה!
תודה לך על השיתוף
שתצליחי בכל!!!
ממה עים פרק 3