יש משפט אחד קטן שיכול לנבא איך ילד יתמודד עם מבחנים, עם קשיים, עם חברים ואפילו עם המשברים שיפגוש בעתיד.
זה לא המשפט: "אני הכי חכם"
וגם לא: "אני הכי מוכשר"
אלא המשפט:
"אני מאמין שאני יכול"
בפסיכולוגיה קוראים לזה חוללות עצמית (Self-Efficacy) מושג שטבע הפסיכולוג הנודע אלברט בנדורה.
מסוגלות עצמית אינה השאלה "כמה הילד באמת יודע?", אלא "מה הילד מאמין שהוא מסוגל לעשות?"
שני ילדים יכולים לקבל בדיוק את אותה משימה. האחד יאמר:
"זה קשה… אבל אני אנסה" והשני יאמר: "עזוב, אני לא אצליח."
ההבדל ביניהם אינו בהכרח בכישרון. לעיתים קרובות הוא נמצא באמונה הפנימית שלהם בעצמם.
איך נבנית מסוגלות?
באופן מפתיע, היא לא נבנית מהצלחות קלות. היא נבנית דווקא מהתמודדות.
כשילד מתאמץ, נכשל, מנסה שוב, מצליח מעט יותר, ושומע מהוריו:
"ראיתי כמה השקעת. לא ויתרת."
הוא לומד מסר עמוק: אני מסוגל להתמודד גם עם קושי.
לעומת זאת, כשאנחנו ממהרים לעשות במקומו, מגוננים עליו מכל תסכול או פותרים עבורו כל בעיה אנחנו אולי מקלים עליו עכשיו, אבל עלולים לגזול ממנו את ההזדמנות לבנות אמונה בעצמו.
ומה ההבדל בין מסוגלות לחוללות עצמית?
בעברית מקובל להשתמש יותר במושג מסוגלות, אך "חוללות עצמית" היא למעשה התרגום המדויק יותר למושג של בנדורה.
"חוללות" מלשון לחולל. ליצור שינוי ולהשפיע. כלומר, לא רק "אני יודע", אלא: "אני מאמין שבמעשים שלי אני יכול להשפיע על המציאות"
זהו הבדל עצום. ילד עם חוללות עצמית לא מחכה שהעולם ישתנה. הוא שואל: "מה אני יכול לעשות עכשיו?"
ומה תפקידנו כהורים?
לא לגדל ילדים ש'לא נכשלים'. אלא לגדל ילדים שיודעים שכישלון הוא חלק מהדרך, ולא סוף הדרך.
במקום למהר להציל אותם, לפעמים כדאי לעצור ולשאול: "מה לדעתך יכול לעזור?", "איזה צעד קטן אתה יכול לעשות בעצמך?"
השאלות האלה אולי לא פותרות את הבעיה מיד. אבל הן בונות משהו גדול הרבה יותר: ילד שמאמין בעצמו.
וכשילד מאמין בעצמו, הוא לא מפסיק לפחד. הוא פשוט מפסיק לתת לפחד להחליט במקומו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
