28.1.25
לא ידעתי שאני יודעת לשיר.
זה משהו שהתגלה לנו דיי במקרה.
ההורים שלי לא רשמו אותי ליותר מדי חוגים כשהייתי קטנה, לא ניסו להכריח או לכפות עליי תחומי עניין כי 'כל הילדות בגילה עושות את זה' או מכל מיני סיבות שכאלה. תחומי העניין שלי באותה תקופה היו ברורים ולא הצריכו חוג. אני חושבת שהם פשוט חיכו לראות מה יבוא מתוכי, מה אני ארצה לממש ולהביע. רק שזה לא ממש קרה באופן טבעי.
בבית ספר שלמדתי בתל אביב, בכל יום ראשון היה מפגש בוקר. כל הבית ספר התכנס לטקס קטן שאחת הכיתות הייתה מארגנת, כל פעם על נושא אחר.
באותו שבוע, זו הייתה הכיתה שלי. בתור ילדה מופנמת בכיתה א', לא התנדבתי או יזמתי שום תפקיד בטקס הקטן הזה. התפקיד שלי הסתכם בלשבת על הבמה בשקט ולא להפריע למהלך התקין של הטקס, והייתי ממש בסדר עם זה.
למעשה, באותו בוקר, אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תבוא. אמרתי לה שאין צורך (אמא שלי זוכרת את הסיפור הזה עם יותר פרטים, מסוג הסיפורים שנהפכים למיתולוגיה המשפחתית שלך, שמעצבים את הזהות שלך ומגדירים אותך. לכולנו יש כאלה)
כמה דקות לפני הטקס , היה בלתם. דור, הילד שהיה אמור לשיר את השיר בטקס, לא הגיע, כי הוא היה בכיתה א', ומן הסתם לא ייחס חשיבות רבה לכל הסיפור.
יבגני, המורה למוזיקה המיתולוגי שלי (אני חושבת שאני אספר עליו בנפרד בפעם אחרת, הוא ראוי לפרק נפרד משלו) , היה בהיסטריה והתחיל לקחת ילדים הצידה ולבחון אותם על השיר, לראות מי יכול להחליף את דור בדקה ה-90.
וכך יצא שאני נבחרתי לשיר את הסולו.
אני לא זוכרת את זה כל כך טוב, אבל אני כן זוכרת את הרגע הזה על הבמה, כשאני עושה משהו בפעם הראשונה ולא מבינה איך אני יודעת בעל פה שיר שלא לימדו אותי מעולם, וכל החוויה הזאת של עמידה על במה לא מאיימת עליי או מפחידה.
כשאמא שלי הגיעה לקחת אותי באותו יום , אימהות אחרות החמיאו לה על הבת שלה ששרה סולו.
על זה נאמר, The rest is history.
יבגני הכניס אותי מיד למקהלת בית ספר, וכמה שנים אחר כך התקבלתי למקהלה מקצועית בקונסרבטוריון בתל אביב.
מסלול ששינה את חיי ועיצב את מי שאני היום.
אבל לא על הרגע הזה רציתי לדבר.
כשהייתי בכיתה ג', הבית ספר שלי החליט לערוך תחרות שירה, עם אודישנים ושלבים, חצי גמר וגמר והכל.
החלטתי לנסות. לא היה הרבה סיכוי שאתקבל ובטח לא שאתקדם בתחרות מאחר שהייתי מאוד קטנה והרוב המוחלט של הילדים שניסו, היו בכיתה ה' או ו', הגדולים בבית ספר.
איכשהו, התקבלתי, ועברתי את כל השלבים.
הגעתי עד לגמר.
בגמר היינו שלושה.
אני לא זוכרת את הילד השלישי, אבל אני ממש זוכרת את שני, ילדה מהממת בכיתה ו', שהייתה ילדת במה, מלאת כריזמה. לא היה הרבה סיכוי, וההורים שלי כל הזמן הזכירו ואמרו לי שזה לא חובה, ואם אני רוצה להפסיק או לפרוש זה ממש בסדר. אני מבינה היום שהם פשוט דאגו מאיך ההפסד ישפיע עליי.
בחרתי לשיר את השיר 'על כפיו יביא'. בחירה ממש לא אופיינית לילדה בכיתה ג' בבית ספר חילוני בתל אביב.
לבשתי שמלה לבנה ונעלי זהב.
באותו בוקר, אבא, אמא, אחי הקטן הלל שהיה בעגלה ואני, צעדנו יחד לבית ספר.
האולם היה מפוצץ בהורים, ילדים, מורים. כולם באו לגמר הגדול.
אני זוכרת את השקט שהיה לי בגוף, ואת השקט באולם, כשניגשתי לקדמת הבמה. את פעימות הלב שלי ואת המוח מתרוקן. לא חיפשתי את המשפחה שלי באולם, לא הסתכלתי מי שם ומי רואה אותי. היו לי הרבה סיבות להרגיש חסרת ביטחון, לא רק מכורח הנסיבות אלא מעצם היותי ילדה לא מקובלת בכיתה שבה אני לא מובנת, לא אהובה ולא שייכת בשום צורה.
את מה שקרה על הבמה אני יכולה להגדיר רק בתור קסם.
מסוג הרגעים האלה, שמסמנים לפני ואחרי בחיים שלך באופן כל כך מובהק, שאתה יכול לחזור אליהם ולהרגיש בדיוק מה שהרגשת, לחוות מה שחווית וממש לחיות את התדר הזה מחדש.
אני דיי בטוחה שהייתי עם עיניים עצומות רוב השיר. שרתי על ירושלים, על סנדלר, ונגר ואיש לגמרי לא צעיר. שרתי על המשיח בכלל בלי להבין, שרתי על תקווה וגעגוע ואמונה.
שרתי והרגשתי שאני טובה במה שאני עושה.
שרתי ורציתי שזה לא ייגמר לעולם.
שרתי והרגשתי שאני יכולה הכל, שאני מצליחה לעשות משהו שאני לא מצליחה לעשות בשום דרך אחרת.
פתחתי את העיניים בבהלה בסוף השיר למבול של מחיאות כפיים.
ברורה, המנהלת המדהימה שלי דאז, ישבה ובכתה. היא לא הייתה היחידה. רוב הילדים הסתכלו עליי בשילוב בין הלם לפקפוק להתרשמות.
אבל המחיאות כפיים והדמעות של ההורים שלי, ושל הלל בעגלה, אמרו לי יותר מהכל שמשהו טוב קרה פה.
אח"כ הלכנו לכיתות. הילדים היו צריכים להצביע ולאחר ספירת הקולות חזרנו לאולם.
ברורה המנהלת עמדה על הבמה, שלושתנו ישבנו על ספסל מאחוריה.
שני ואני היינו שתי המתמודדות האחרונות.
ואז, ברורה קראה בשם שלי במקום הראשון.
אני זוכרת את ההלם שהדביק אותי למושב, את שני דוחפת אותי שאקום, את ברורה מחבקת אותי, ואת יבגני בוכה ליד הפסנתר.
אני זוכרת את ההורים שלי עומדים וצוחקים ובוכים וצועקים ומי יודע מה עוד.
הרגע הזה לא הפך אותי למפורסמת. הוא גם ממש ממש לא שינה את החוויה החברתית שלי בבית ספר, דיי ההפך. הוא לא הבטיח איזו קריירה. לא קיבלתי כסף או שום פרס גשמי.
אבל הוא היה רגע מכונן בחיי.
הוא היה הרגע שבו אני וההורים שלי הבנו, אוקיי, יש פה משהו, שאנחנו חייבים להוקיר ולכבד.
יום שלישי האחרון.
אני עומדת בגשם מחוץ לבית כנסת בגולדרס גרין, שכונה עם קהילה יהודית גדולה בלונדון.
עוד שעה יש לי שם הופעה.
הזמינה אותי עמותה שדואגת לנשים מבוגרות בקהילה, ויוצרת עבורן מסגרת ותכנים.
השירים נקבעו בקפידה (לא כ"כ על ידי) והייתי נורא בלחץ, אף על פי שזו רק הופעה ולא הרצאה, ובהתנדבות, ובכלל ממה אני בלחץ ? זו לא הפעם הראשונה שלי על במה.
אבל הרגשתי מצומצמת. קטנה. לא ראויה.
בימים שקדמו להופעה עשיתי חזרות, ונדהמתי מכמה הקול שלי 'לא בכושר'. ניואנסים חדשים שלא הכרתי. גיל. שחיקה. חוויות חיים.
הקול שלי הוא אני. לכן הוא מושפע מכל מה שקורה לי.
אבל זה כמו ללכת למכון כושר אחרי שלא היית המון זמן ולחשוב שזה יהיה ממש קליל, ופתאום לגלות שאת בקושי סוחבת את עצמך? אז כזה.
חוויה שדיי מערערת את הביטחון שלך, כאומן וכאדם.
הרגשתי שאני יותר מדי בתוך הראש של עצמי, ולא מצליחה להיות אובייקטיבית. אז כתבתי לאמא שלי הודעה.
היא ענתה לי מיד.
וזה מה שהיא ענתה:
"תהיי ילדה קטנה בשמלה לבנה על הבמה באהבת ציון.
שרה את השיר הזה שריגש את כולם.
כל כך הרבה היה שם לצמצם את האור הזה
אבל היית את, והפלא קרה.
אחד הרגעים המדהימים בחיים שלי
ובטוחה שגם בחיים של אבא".
מיד התחלתי לבכות.
הזיכרון חזר אליי בעוצמה מבהילה, ובעיקר עצם הריחוק ממנו, ההבנה שלא חשבתי או הייתי בקשר עם הילדה הזאת, עם נעמה הזאת, הרבה זמן. שלא הייתי מחוברת למהות הזאת כבר תקופה. שנתתי לאגו שלי, לפחדים, לחוסר ביטחון, לבושה, להשתיק אותי ולהוריד אותי מהבמה.
ששכחתי שהרגע הזה קרה והוא לא סתם זיכרון. הוא כוח.
עמדתי על הבמה, הפעם בשמלה שחורה.
מולי נשים מבוגרות, החיים חרוטים על פניהן. כולן מחייכות, נראות מלאות הכרת תודה על עצם היותי שם.
נשמתי עמוק, עצמתי עיניים, והתחלתי לשיר.
שרתי על ירושלים של זהב, על הדבש ועל העוקץ, שרתי על אמונה ועל תקווה ועל געגוע.
ניסיתי להיות צינור נקי שיאפשר לכל אחת מהן חיבור,
לשים את עצמי בצד באופן הכי חיובי של המילה ולנסות לעשות טוב.
אני חושבת שזה הלך ממש מקסים. לפחות זה מה שאמרו לי בסוף.
וכמובן שאני, נעמה של היום, הייתי ביקורתית והיה לי מה להגיד על זה בדיעבד.
אבל נעמה בשמלה הלבנה, נעמה הקטנה שבתוכי, כל כך שמחה שנתתי לה מקום, ביטוי, אפשרות. באותו רגע היא הייתה מרוצה וגאה במבוגר שהפכתי להיות.
היא לא רואה את כל מה שאני רואה, את כל הפגמים והחסרונות והפדיחות ואת כל מה שלא בסדר.
הרגשתי שהיא אומרת לי תודה.
וידעתי שמה שעשיתי על הבמה הזאת, היה לתת לשתינו,
מתנה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
את פשוט מדהימה!!!
תודה