לפעמים אני מרגישה צופה ולא שחקנית פעילה בחיים.
לפעמים אני פשוט מתבוננת על התנועה של החיים, לא משחקת בתוכם, לא אקטיבית, רק מתבוננת, רק מתקיימת עם לב פתוח.
ולפעמים, אני השחקנית הראשית בסרט. והחיים קורים לי ואני בתוכם בלי הפסקה.
כמו השבוע למשל.
השבוע, הרגשתי שהקב"ה מזמין אותי לתת מהאור שלי החוצה. הרגשתי שיש הזמנה לצאת החוצה, להיות משפיעה, לעמוד על הבמה, מטפורית וגם לא, ולהוביל את הסיפור.
הייתה בי איזו אנרגיה לקדם דברים.
הקלטתי שיר חדש, הייתה לי הרצאה מדהימה לבנות מהממות. מלא דברים משמחים קרו. דברים כאלה שפעם יכולתי רק לחלום שיקרו. ובטח בשבוע אחד! פעם, במצב ההישרדותי שהייתי בו, כשהיה מגיע טוב, הייתי קודם כל זהירה: עד מתי אתה עומד להישאר? מתי הבועה תתפוצץ? אז אולי לא כדאי להתמסר? אולי אני לא אשים ראש, אולי אני רק אטבול את הרגל, קצת ארגיש את הטוב ומיד אצא, כך שכשזה יתפוצץ לי בפרצוף, אני אהיה מוכנה. במילא לא שמחתי יותר מדי לפני. ואולי כדאי שהרגעים הטובים יתפרסו על פני המון זמן, הרי הם כ"כ ספורים.
ופה, מלא דברים קרו בשבוע אחד.
וחיבקתי את זה בשתי ידיים. החזקתי את הטוב, נתתי לו לשטוף את כולי, נתתי לאושר לחלחל לכל התאים. ואז שחררתי אחיזה. כי הכל עובר וזה בסדר.
לפעמים, את עובדת בשביל הטוב כ"כ הרבה. וכשהוא מגיע את מרגישה כמו חקלאי שעמל בשדה בגשם, בשמש, בבוץ, ועכשיו את קוטפת יבול ששתלת בעמל. לפעמים הטוב מגיע אחרי איזה משא ומתן, הקרבה. ויתרתי על משהו חשוב לטובת העניין, הקרבתי למען שלום בית, עשיתי עבודת המידות ויש את התחושה המתוקה הזאת של הגבול ששמתי לעצמי, שאף אחד לא יודע עליו, הוא ביני לבינו וזה שלי לבד.
ולפעמים, רק לפעמים, פשוט נופלים עלינו ניסים משמים.
סתם ככה.
ביום שלישי בצהריים, בפורטובלו מרקט בנוטינג היל. ביום של שמש חמימה שהוציאה את כל תושבי לונדון מהבית, בשוק עתיקות וינט'ג.
ממש שם, קיבלתי טלפון לגבי משהו שהמון זמן רציתי. איזשהו עניין שהיה תקוע המון שנים.
ובאמת הרגשתי שעשיתי הכל ושום דבר לא זז. אין. ונגמרו לי הפתרונות היצירתיים וההסברים. וקיבלתי את זה כמו שזה.
לפעמים זה הכי גרוע נכון?
הרגע הזה שאת קולטת שאת חיה בפשרה על משהו שממש לא צריך להתפשר עליו. אבל את ברחוב ללא מוצא. אין לך ברירה אלא להרים ידיים. הבעיה היא, שהפסקת להתפלל על זה בכלל. הפסקת להאמין שאפשרי לצאת משם.
למעשה, לא כזה נורא בסמטה החשוכה הזאת שלך, לא? חמים ונעים כזה. את רגילה לשם כבר. הקמת שם אוהל, הזמנת סושי, את כבר חיה שם. באיזשהו שלב שכחת שיש עולם שלם בחוץ, רק צריך לעשות פרסה ולחזור חזרה לכביש.
אני כבר הפסקתי להתפלל על העניין הזה. באמת, לא היה לי כוח יותר. בחרתי דברים חשובים יותר להתפלל עליהם.
ובשבועיים האחרונים התעורר בי איזה רצון לנסות שוב. אולי כן יש משהו שאפשר לנסות?
אולי הפעם יהיה אחרת?
תראו, בתכלס, זו הייתה החלטה טיפשית. אם מסתכלים עליה הגיונית, רציונלית, סטטיסטית. עד עכשיו הוכח שניסיתי ונכשלתי. בשביל מה להעסיק את עצמי עם זה שוב?
אבל הגלגל התחיל לזוז, והעזתי להדליק את התקווה שוב. רק קצת.
ופתאום, קיבלתי שיחת טלפון. שם, באמצע השוק.
מישהי מדהימה, שלא הייתי בטוחה כמה סמכות יש לה לעזור, רצתה לשמוע מה יש לי להגיד, מה ההסבר שלי. אז סיפרתי לה והיא הקשיבה.
תני לי לראות מה אני יכולה לעשות בשבילך. אין סיבה שתיתקעי יותר. את אמורה להתקדם בחיים. ככה היא אמרה.
השיחה נותקה. עמדתי להתקשר לאמא שלי בהתרגשות לספר לה על הצדיקה הזאת עם הלב הפתוח, אבל לא הספקתי. כי מיד הגיע מייל, עם מה שביקשתי. שם, בקובץ pdf. עם הקדשה מתוקה:
"עלי והצליחי, שמחה בשבילך. לפעמים דברים באים בקלות נעמה".
אני עומדת ובוכה באמצע השוק, אנשים עוברים ומסתכלים עליי בזעזוע בריטי מאופק, איזו הבעת רגשות פומבית. זה ברור שהיא תיירת.
אמרתי מזמור לתודה.
הרגשתי את המשקל הענק של הפרויקט הזה שחיכה שאני אעיז לבקש עזרה, שאני אפנה למישהו אחר, מישהי שלא חשבתי שיש לה כוח לעזור אבל קיוויתי. וכנראה שזה כל מה שצריך, לא? פשוט לקוות?
מישהו אמר לי השבוע, שהגאולה נמצאת לנו בכיס. אנחנו צריכים לזכור שהיא קרובה אלינו, היא ממש בהישג יד. אבל אנחנו לא יכולים לזרז אותה, רק לדעת שהיא שם ולתת לדברים להתנהל.
ככה הרגשתי באותו רגע.
לפעמים ניסים קורים פשוט ככה. מתנת חינם. אולי בפעם הבאה שאני אעבור שם אני אברך ברוך שעשה לי נס.
ואולי לך, בכל מקום שאת נמצאת, יש הרבה יותר כוח ממה שאת מדמיינת. אולי את מרגישה חסרת חשיבות בעבודה, בחיים, בורג קטן במערכת. אבל לכל אחד מאיתנו יש פתאום איזה רגע שאנחנו יכולים ממש להאיר למישהו אחר. לעשות לו טוב סתם ככה, בלי לקבל תמורה. איפה שאת נמצאת בחיים, זה סתם כותרת. שחקן שחמט על לוח. גם את את חייל פשוט בעינייך, יש רגע שפתאום תהיי מלכה. צריך רק להיות עם לב פתוח ולרצות לתת.
זה היה הנהפוכו שלי השבוע.
אני עומדת להעביר את הטוב הזה הלאה. למצוא מישהו שצריך משהו שאני יכולה לתת לו, ולעשות את זה בשמחה ובנדיבות. כדי שהשרשרת לא תתנתק.
ואת ?
איפה הנהפוכו שלך ?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מקסימה!!!
מושכת את האור שלך גם אליי וממשיכה לחפש למי אוכל להאיר גם ☀️
נהנית מהכתיבה האותנטית שלך ומהתמונות שמכניסות לאוירה
תודה,
והצלחה רבה במתנת החינם שקיבלת מבורא העולם!