15.9.24 משימות:
- חיסון שפעת
- לאסוף מרשמים מהסופר פארם
- לבקר את סבתא שוב
- רשימת אריזה
- מכתבים למשפחה לקראת הנסיעה
- לבטל מנוי לבריכה
- להחזיר ספרי ספריה
- לשטוף את האוטו
- הזמנת ירקות
המשימות לא נגמרות. אני לא ממש טובה בזה, לא אדם משימתי מטבעי, לא מאוד פעלתנית ותקתקנית. מאוד מנסה להשתפר בזה ויש לי פרצי פרודוקטיביות שמפתיעים אותי לפעמים. אבל בימים אלה אני מוצאת שגם הדברים הפשוטים ביותר, דברים שאני כבר רגילה בהם, גוזלים ממני כל כך הרבה אנרגיה. המשימות היומיומיות שיש בהן משהו מעייף, מייגע אבל גם מייצב ומרגיע, פתאום נמצאות ליד משימות חדשות לגמרי. משימות שהן רק שלי, רק של הפרויקט הזה. המסע הזה.
זה מבלבל. במובן מסוים אני מרגישה כבר שאני רגל אחת מחוץ לבית. אני בוכה בלי הפסקה מכל דבר קטן. עייפה כל כך מלילות ללא שינה רציפה. רגע אחד מתרגשת ובטוחה בעצמי, רגע אחד מרגישה את הפחד המשתק הזה שוב.
כשהייתי בכיתה ד ', הגיעו לדבר איתנו על רעידות אדמה. אני זוכרת את הבחורה שהחזיקה שני לוחות קרטון ענקיים עם ציור של כדור הארץ והסבירה שכדור הארץ עשוי בעצם מלוחות. לוחות עצומים. רעידת אדמה היא בעצם תזוזה מזערית של הלוחות האלה. חלקי הפאזל נפרדים לרגע. התזוזה הזאת עלולה להיות קטלנית.
ככה אני מרגישה עכשיו. מתחת לאדמה שלי יש רעידת אדמה ענקית. הלוחות זזים, אני מרגישה אותם. אני מרגישה אותי זזה ומתארגנת מחדש בתוכי, בסדר החדש הזה. הפעם רעידת האדמה היא שלי.
את בטוחה? שואלת אותי דודה שלי בפעם ה15 לפחות. את לא חייבת לעשות את זה. את יכולה סתם לנסוע לכמה שבועות ולחזור.
אני יודעת, אני מחייכת בחיוך שאני מקווה שהוא רק עייף ולא חסר סבלנות. הכל בסדר, אני רוצה את זה. היא לא נראית משוכנעת. כנראה כי גם אני כבר לא ממש.
אבל הרכבת הזאת כבר נוסעת ואני עליה. אולי זה מטוס, או אולי כרכרה של פעם, ממש ישנה ומאובקת עם גלגלים מעץ שצריך להתפלל שיסעו בכלל. איזה דימוי שלא יהיה, הכל קורה מהר והכל קורה לי.
ועם זאת, עם העייפות, הפחד, הגעגוע שכבר מתחיל, אי הוודאות,
יש בי גם ידיעה שזה מה שצריך לקרות. לשם צריך ללכת, שם אני צריכה להיות.
24.9.24 בוקר, אלעל
זהו, עשינו את זה. אנחנו בשלב הקפה בארומה.
עברנו את הבידוק. הכל עבר מהר ב"ה.
ההתרגשות של רותי מידבקת, של אמא זהירה יותר.
אני עוברת בראש על המזוודה שהבאתי איתי (מזוודה אחת, לנסיעה בלי הגבלת זמן. מתי הפכתי למינימליסטית בלי לשים לב ?)
מפחדת ששכחתי משהו. מזכירה לעצמי שוב שאני טסה ללונדון, לא להודו, שהכל אפשר לקנות ולהשיג ושום דבר לא בלתי הפיך.
אנחנו כמעט מתיישבות במטוס כשאני קולטת ששכחתי את המחשב הנייד שלי באזור העלייה למטוס. זה אפילו לא מפתיע אותי, כמעט כאילו ידעתי שמשהו רע צריך לקרות ביום הזה. אני רצה החוצה בטירוף, מתעלמת מהדיילים שצועקים עליי לחזור לפה מהר. בדרך נס המחשב שלי עוד שם, בכיסא שהשארתי אותו ( נא לא ללמוד ממני, פשוט תשאירו את הדברים שלכם עליכם אפילו אם הם כבדים,טוב?)
לבסוף מתיישבת במטוס חזרה, בין רותי לאמא. כשהמטוס מתחיל לנסוע לאיטו רותי מתרגשת ומחזיקה לי את היד חזק. דמעות עולות לי בעיניים כשאני מרגישה שוב, כמה הודיה יש לי על זה שהנוכחות שלי מרגיעה אותה, שאני אחד האנשים שזוכים להיות עדים לפחדים שלה וללב הזה.
וכמה שהיא עושה אותו דבר עבורי. כאילו היא ידעה שגם אני צריכה שיחזיקו לי את היד ממש עכשיו.
המטוס מאיץ עכשיו, תכף הגלגלים מתנתקים מהאדמה הזאת. מי יודע מתי אני אהיה בארץ שוב? מתי שאני אחליט. שמתי זה יהיה ? ומה יקרה לה, לארץ המדהימה הזאת, לכל העולם שלי שבתוכה. לאנשים שהם הבית שלי. אני בוכה קצת יותר עכשיו. מתפללת שעד שאני אחזור דברים כמו מלחמה, חטופים, הרוגים, פצועים, יהיה נחלת העבר. (אני טסה רק לכמה חודשים כן, לא לעשור, אבל מותר לי לחלום, זה הרי הבלוג שלי)
אנחנו באוויר. מסביבנו רק עננים. אני עוצמת עיניים ומדמיינת את השבוע הקרוב, יודעת מה צריך לקרות, מה מתוכנן, ובעיקר את כל מה שעוד לא סגור ולא ידוע. כל ההחלטות שיצטרכו להתקבל. בחיים אחרים, ביקום מקביל שבו אני הייתי קובעת את הלו"ז של חיי, יקום שבו הייתי נשואה כבר שנים וכנראה עם כמה ילדים, היה לי אדם שלצידו הייתי קובעת את ההחלטות החשובות. אדם שאת דעתו הייתי מעריכה ומוקירה, שהיה מייצב ומרגיע ועוזר לי להגיע להחלטה הנכונה. אדם שרואה ורוצה את טובתי בלבד. אדם שלא מפחד מהפחדים שלי אלא מוקיר אותם, שחושב שהם מקסימים כי הם אני בעצם.
אז בעולם מקביל הייתי עושה את זה איתו, עם האדם הזה לו אני מחכה שנים,
אבל בעולם הזה, האמיתי ,שבו אני על מטוס כרגע,
בעולם הזה האדם הזה,
הוא אני.
1.10.24 יום שלישי
אמא שלי ואחותי חזרו לארץ. הן היו איתי פה שבוע, והטיול הזה היה מעל ומעבר למה שחשבתי שיהיה. זמן מרוכז של יחד, מנוחה, קניות, צחוקים. לראות את אמא שלי מרפה, קוראת, נהנית, מרימה רגל על רגל, היה כל כך כיף ואחר בשבילה ובשבילנו.
ביום האחרון היא התחילה לא להרגיש טוב. חום, צמרמורות, כאבים. ברמה שחשבנו שהיא לא תצליח לטוס. אבל הנה, זה קרה. הנסיעה במונית לשדה הייתה שקטה לרוב. אחותי הייתה צמודה אליי והרגשתי את הקושי, של שתינו, להרפות.
אף פעם לא נפרדנו ליותר מכמה ימים.
ליוויתי אותן בשדה עד לאיפה שאפשר בלי שיש כרטיס. שלושתנו בכינו אבל זה לא היה דרמטי. זה היה מלא אהבה. בלי להישמע דרמה קווין, אבל באמת לא ידעתי עוד כמה זמן אני אחבק אותן שוב. קניתי כרטיס לכיוון אחד, אז הכל מאוד דינמי.
כשהן הלכו, נתתי לעצמי כמה דקות להתפרק בשדה תעופה הבריטי המאופק הזה.
כמה שעות אחר כך, אני בחדר במלון שלקחתי ללילה אחד. מחר ראש השנה ובינתיים זה היה הפתרון הזמני והמאוד מפנק מסתבר.
אני אבודה, חסרת שקט. מה עשיתי? למה לא חזרתי איתן חזרה? אני כבר מתגעגעת אליהן כל כך. ואיך אמא שלי תסתדר עם הבישולים של החג? היא מגיעה פחות מ24 שעות לפני והיא חולה.
רגשות אשמה כבר. ידעתי שהם יגיעו אבל זה באמת היה מהיר אפילו בשבילי.
כמה שעות אחר כך, אני מתחילה לקבל הודעות לחוצות מהארץ. חברות שלי מייעצות לי לא להסתכל בחדשות, שקורה משהו גדול. אמרו לכולם להיכנס לממד ולהישאר שם עד הודעה חדשה, לא משהו שאי פעם היה. מתחילה מתקפת טילים מטורפת על ישראל. אמא שלי ואחותי במטוס לארץ, בחצי הדרך.
החרדה שלי מתחילה לטפס. על כל מי שבארץ, כל המשפחה שלי, כל מי שאני מכירה ואוהבת. תמונות וסרטונים מהממד מתחילות להגיע, כולם בסדר אבל מבוהלים. לאן זה יוביל? מ יהיה? עד מתי ? מה יהיה בחג? הודעות של- איזה כיף לך שאת לא פה, יש לך מזל. אבל אני לא מרגישה שיש לי מזל בכלל, אני מרגישה שבא לי להיות בממד עם כולם ולא משקיפה מהצד כמו צופה פסיבית ומשותקת.
והן ,במטוס, איך הן ינחתו בארץ? ומתי? ומה הן יודעות שם? הן מבוהלות?
מקבלים הודעה שנתיבי האוויר של הארץ נסגרו. הן הולכות לנחות נחיתת חירום בקפריסין. אני לא זוכרת מתי הרגשתי לאחרונה כל כך מבוהלת ומובסת, חסרת אונים. אמא שלי חולה, אני מוצאת את עמי מתפללת. בבקשה אל תעשה לה את זה, היא חייבת להגיע הביתה, היא לא יכולה להיתקע לחג שלם במדינה אחרת.
אחרי שעה וחצי בערך, בעלה של אמא שלי מתקשר ואומר שזה נגמר, ואל על הודיעו שכן יהיו נחיתות בארץ. אני צונחת על המיטה המפנקת של המלון, מותשת פתאום.
כמה שעות לאחר מכן אני מדברת עם אמא שלי, היא בסדר, פשוט עייפה. וגם אני. המחשבה המודעת האחרונה שלי רגע לפני שאני נרדמת , זה שזה היה הערב הראשון שלי לגמרי לבד. ושרדתי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
נעמה איזה סיפור מרתק!
וואו !!!
ליבי איתך ❤️
מאחלת לך שה׳ יכוון אותך במסע המשמעותי הזה
יאיר את דרכך ויזמן לך אנשים טובים בדרך
הצלחה בכל,
ובשורות טובות בקרוב!!!