בדרך אליי: כשאת מספיקה לעצמך – אבל צריכה מישהו | פרק 10

הייתי חולה השבוע.
זה קורה, חורף וכאלה, מדינה קרה, וההחלטה המפוקפקת ללכת לפארק אפילו שהיה סוער בחוץ.
ידעתי שזה יקרה. כשעוד הייתי בארץ, בפרץ של ארגון לא אופייני לי, ביקשתי מהרופאת משפחה שלי כל מיני תרופות שיהיה לי פה מלאי. רק למקרה ש.
והגיע מקרה ש.
הייתי חולה, במיטה, מנסה לשכנע את עצמי לקום להכין לעצמי כוס תה. להדליק חימום. לעשות משהו. אבל לא היה לי כוח אז ויתרתי. מי צריך נוזלים? חימום במילא מייבש.

מתכתבת עם הרופאה שלי, עם אמא שלי, עם חברות שלי. לא הייתי עזובה, אנשים ידעו על מצבי.
ובכל זאת, פעם ראשונה מאז שנסעתי שהרגשתי ממש בודדה. בודדה לא בקטע טוב כמו שאני מרגישה פה כל יום. חופשיה, משוחררת, מסוגלת, עצמאית, רגועה.
אלא בודדה של, הלוואי שהיה פה מישהו איתי עכשיו.

בודדה של אני לא אוהבת להיות חולה לבד.

ובעודי חושבת את המחשבות האלה, קולות של כל מיני אנשים קפצו לי לראש. אנשים ספציפיים, שאני כבר מכירה את הראש שלהם ואת הדרך שבה הם מגיבים. ממש שמעתי אותם אומרים לי, אז למה נסעת בכלל? בשביל מה זה היה טוב? אם את כל כך בודדה ומסכנה פשוט תחזרי. אנשים שלחלוטין מוציאים מהקשר את הסיטואציה הקטנה הזאת, מתעלמים מכל הטוב שאני מספרת על חיי היום יום. שמעתי אותם והרגשתי חלשה יותר.

מסכנה כזאת.

הרגשתי את הצורך הזה לספק אושר ותשובות שמחות וקופצניות כבר כמעט חמישה חודשים. את התחושה הזאת של, אל תשמעו שמשהו לא בסדר כי אני לא רוצה לשמוע אמרתי לכם. אני לא רוצה שתגידו לי לבוא הביתה, אני לא רוצה שתגידו לי שזה לא אמור להיות ככה (איך אתם יודעים, נסעתם פעם למסע גילוי עצמי שכזה ולא סיפרתם לי?)
הרגשתי מרוקנת.
לא היה לי משהו טוב להגיד באותו רגע. באמת הרגשתי בודדה ובאמת נורא רציתי נוכחות של אדם נוסף לצידי.
רציתי מישהו שיכין לי מרק.
שישים לי יד על המצח ויבדוק אם יש לי חום.
רציתי מישהו שיקום חמש פעמים בלילה להדליק ולכבות את החימום כי כל פעם הרגשתי אחרת.
רציתי שיהיה מישהו שייקח ממני את הטלפון, יעדכן במצבי בשמי ויתן לי לנוח.
רוב הזמן, האדם הזה הוא אני.
ואני כל כך אוהבת שזו אני.

אני אוהבת את זה שאני בבית בתוכי. שאני החברה הכי טובה שלי, שכל עוד יש לי אותי, אני מרגישה שיש לי הכל.
אבל אני לא אומרת את זה ממקום כוחני, פמיניסטי ומתנשא של – 'אני לא צריכה אף אחד אחר! אני הכי חזקה בעולם! יש לי אותי ואני לא צריכה אף אחד שיטפל בי!'

לא כזה.

שמעתי ראיון של אמונה לב, אחרי החתונה שלה שהיא חיכתה לה כ"כ, שהיא מדברת בה על אהבה עצמית. היא אמרה שבדור שלנו, אהבה עצמית היא כמעט אגרסיבית. אנשים דוחפים לך אהבה עצמית לגרון, כאילו בוא תנסה להתווכח איתי. אני אוהבת את עצמי כמו שאני וזהו!
ואני, היא אמרה, מרגישה שאהבה עצמית זה לתת לעצמי יד בחושך. כשעשיתי משהו לא בסדר, כשאני פוגשת בתוכי חלקים שאני לא אוהבת ולא שמחה לגלות שהם עדיין פה, אני מחזיקה לעצמי את היד ואומרת, אני לא עוזבת אותך. לא משנה מה. אני איתך בחושך. היא אומרת את זה הרבה יותר יפה ממני ואני ממליצה להקשיב לה.

כששמעתי אותה הרגשתי שהיא אומרת את מה שאני הבנתי אינטואיטיבית אבל לא נתתי לזה מילים.
כמה פעמים במהלך השנים מישהו נתן לי "טיפ" שהיה קשור בתכונה שלי או במשהו שקשור למראה שלי, כדי שאני אתחתן, ומיהרתי לעשות את זה כי המטרה מקדשת את האמצעים ולא ראיתי בעיניים ולא עצרתי לשאול את עצמי: רגע, שניה. אבל אני אוהבת את החלק הזה. הוא מי שאני. אני לא רוצה לא להיות זה. אני רוצה שיאהבו אותי בגלל זה.
בלי לשים לב, עשיתי בי חורים.

התעלמתי ממלא דברים לצורך איזו מטרה, איזה רעיון נשגב בלי להתווכח על האבסורד שבדבר.
אבל התווכחתי על זה עם השם, קשות. היו לי שיחות נוקבות איתו, במיוחד באוטו , בנהיגות ליליות אחרי עוד דייט כושל. צעקתי ובכיתי והתמרמרתי על זה שזה לא פייר. לא פייר שכל מי שאני מכירה ונשואה באושר , אהובה בזכות מי שהיא, ואני צריכה כמו מנתח פלסטי, לחתוך חלקים שלמים בי כי הם לא ראויים לאהבה? איך? למה? זה לא הגיוני.

אני לא במקום הזה יותר.
ואני גאה בכמה שאני אוהבת את כל החלקים שבי. ובכל מה שיש עוד לעבוד עליו.
אבל גלשתי. אמרתי את כל זה כדי להגיד, שזה שאני אוהבת את עצמי מאוד, לא אומר שלא רציתי שיהיה שם מישהו נוסף. מישהו מאוד ספציפי אם נדייק. לא דמיינתי שם לא את אמא שלי ולא אף חברה או קרוב משפחה. גם לא אף אחת מהחברות החדשות שפגשתי פה, נשים מדהימות שברור לי שאם הייתי אומרת היו עוזבות הכל ונוסעות עד אליי להביא לי מרק או תרופה.
לא, היה לי מישהו אחר בראש.

מישהו שאין לו עדיין פנים, ואין לו ממשות. הוא מאוד קיים, פשוט עוד לא בעולם שלי. כרגע הוא הנעלם במשוואה שלי.

זה השלב שאנשים בדרך כלל מתפתלים בחוסר נוחות כי אני מדברת פה על חסר, על כמיהה, על משהו שהם לא יכולים למלא או לעזור בו ואנשים לא אוהבים להרגיש חסרי אונים. זה יהיה השלב שאנשים יזכירו לי את כל מה שיש לי, שאנשים יגידו שזה יגיע ואל תדאגי.
ואני אוהבת את האנשים שמעיזים לספר לי את החסרים שלהם, ואני מעיזה לספר להם את שלי. ואנחנו פשוט שוהים שם רגע. בלי לפתור את הבעיה. ביחד.
נושמים נשימה עמוקה.

אז הייתי הבן אדם הזה לעצמי, שהיתי בחסר וברצון הזה בלי לנסות לפתור את הבעיה.

אחרי כמה ימים, התחלתי להרגיש יותר טוב. בעיקר הרגשתי שאם אני לא אצא מהדירה אני פשוט אשתגע, אז יצאתי לסיבוב בשכונה. אחרי כמה דקות הליכה התיישבתי מותשת (מביך להודות עד כמה, זה היה פחות מ-10 דקות הליכה אוקיי) , שתיתי תה.
הוצאתי מחברת והתחלתי לרשום את התודות שלי לאותו יום.

הרב ארוש מדבר על היכולת להודות על מה שאין לנו, על כל הפצעים והחסרים והדברים הכי כואבים. לא להודות עליהם כי אולי יצא מהם משהו טוב או משהו כזה, להודות על עצם הדבר עכשיו גם אם הוא נוראי. מתוך אמונה שאם השם הביא לי את הניסיון הזה, הוא כולו טוב.

התחלתי לתרגל את זה פה. טשטשתי חלק מזה כי זה באמת לא נראה כ"כ שפוי להודות על כל מה שהודיתי שם. אבל כל תודה כזאת הרגשתי הקלה, הרגשתי בריאה יותר. אין ויכוח עם המציאות. אין מתח שחייב הרפיה. אין דיסוננס. אין ריב.

יש אותי מודה על כל הדברים הכי קשים. מודה גם מלשון הודיה, וגם מלשון הודאה. נותנת להם קיום. לא מנסה לפתור.

אבל מודה כבר על העתיד. על יום שיבוא ואני אגיד, יואו, אני כל כך מעריכה את זה שאתה פה ואתה עושה לי תה.
את היכולת להעריך דברים "קטנים" כי הם עצומים בעצם. כי הם התוצר של תפילות.

בימים האלה, אני מרגישה שכולנו זקוקים לנחמה. נחמה אמיתית, לא פלסטר ופרצוף אמיץ. היכולת לבכות, להתאבל, לכאוב, להיות נוכחים בכאב .
ואז לקחת מחברת ולהודות על כל מה שיש.
ויש כל כך הרבה.
ברגע הזה,
יש לך ממש הכל.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אחרי חודש מחוץ לבית | בדרך אליי – פרק 3 חנוכיה, אנגליה קרה ושוקו חם | בדרך אליי פרק 4 מי סופר: מימוש היעוד שלנו – מול הזמן שעובר | פרק 7 בדרך אליי: הילדה עם השמלה הלבנה, הילדה עם השמלה השחורה | פרק 8 בדרך אליי: מתמודדת עם הפחד, והפעם, לגמרי לבדי | פרק 9