נתי היטיב את השמיכה מעל התינוק שהמשיך לנום בשלווה, חושב על
הוריו. גם הם השקיעו בו ככה, מאז שהיה תינוק קטנטן, וכעת הם רחוקים,
נמלטו מאימת הנושים בחובות לא להם, רק בגלל שהחליטו להיות בעלי
חסד ולחתום ערבויות.
האם המדינה לא צריכה לתת גב לאותם אנשים טובים? חבל שהוא לא
נמצא כעת בשלטון! הוא היה מעביר חוק שיאפשר לאנשים טובים להמשיך
להיות טובים, חוק בו המדינה תסייע לאנשים בעלי חסד, שלא יפסידו מכך
דבר.
הוא דואג על הוריו, חש את תחושת הדאגה מציפה אותו.
הלוואי שיהיה טוב.
הרב ראובני הגיש לו כוס תה צמחים ועוגת תפוזים, שהפכו להיות כחלק
מהתפריט שלו בבית הרב, "העוגות של הרבנית נהדרות, תודה", אמר,
ובירך על העוגה.
"כעסתי עליך שלא באת לפגישה עם אורית, ראיתי אותה מאוכזבת, כעת
אני מבין שהכל משמים, כנראה גפנר התאימו לכם יותר", אמר לו הרב.
נתי נע על מקומו. "תודה הרב שאתה מבין אותי", אמר, "זה לא היה
באשמתי".
הוא סיפר לרב על שהודיעו לו על הפגישה ברגע האחרון ובעצם חייבו
אותו להיפגש גם יעל גפנר.
"השיחות עם הרב היו חסרות לי, תיראה לאן המדינה הגיעה מהרגע שהרב
עזב אותי".
הרב ראובני הנהן קלות.
"החוק לכתיבת ספר הוא חוק חשוב ביותר ואפילו גאוני, עוד ידובר עליו
רבות", אמר.
"כן, אבל ראש הממשלה לא רצה בהתחלה לשתף פעולה, רק בגלל שמילאן
בלאץ הפעיל את הערבויות, הוא הסכים להיענות לזה כל כך מהר", אמר.
הרב ראובני התיישב על כיסא סמוך, מניע את העריסה קלות, נתי הבחין
שהתינוק החל לנוע, כעומד לבכות. תחושת חמלה עלתה בו. "הרבה מים
זרמו מאז בנהרות", אמר הרב, "הרבה מאורעות החלו להתרחש, הבנתי
שכיום אתה נחשב לשליט על כל העולם?"
נתי הנהן קלות, הדלת נפרצה לפתע בסערה, זלמי, אחיינו של הרב ואחיה
של אורית, עמד בפתח, מתנשף, "דוד ראובני, יש בלאגן, במדינה, גרץ
הסתבך, הוא חטף תינוק ונעלם, המשטרה והשב"כ כולם על הרגליים, יש
מחסומים בכל האזור", אמר מתנשף, ואז הבחין בנתי והחוויר, "מה אתה
עושה כאן?" שאל בקול צרוד.
נתי מיהר להניף את הדף עליו היה כתוב: "יש עליך טלפון? מכשיר
אלקטרוני? אל תוציא מילה".
הוא הוסיף לכתוב: "תשאיר את המכשיר בפינת החצר".
הבעת התדהמה לא עזבה את פרצופו של זלמי, הוא הנהן ובלי אומר השאיר
את המכשיר בקצה החצר, בתוך סלסילה בה היו שאר הטלפונים של בני
הבית, ונכנס לבית של דודו.
"אני רוצה להבין מה קורה כאן?" שאל
נתי שמר עדיין על קור רוח, נוכחותו של הרב ראובני גרמה לו לתחושת
ביטחון בלי להבין מדוע. הרב ראובני הוא אדם שמשדר טוב.
"כל מה שראיתי כאן אמור להישאר בסוד מוחלט זלמי, אתה לא מספר ולא
מדבר עם איש, לשירות הבטחון יש כנראה יכולת משוכללת לאתר מילים",
אמר הרב.
זלמי הנהן. "עכשיו ספר לי מה קרה, כל המדינה מדברת על התינוק שנחטף
מדובר בתקרית עולמית, התינוק הוא הנכד של המשיח".
"המשיח?"
"סבא שלו הוא המלך של אתיופיה, צאצא של המלך סלומון, יש לו עדת
מאמינים, אומרים שחייבים למצוא את נתי, מה אתה אומר נתי, רוצה
להסביר את עצמך?"
נתי הניח על השולחן את הפתק שקיבל עם התינוק: "תקרא מה כתוב כאן,
נחכה עד סוף החודש ונחזיר לאם את הקטן בבטחה", אמר.
"מעניין, כי האמא בכתה בתקשורת וסיפרה מה קרה".
"כתוב כאן בפתק שהכל הצגה שלה מול בעלה", אמר נתי.
התינוק נע קלות.
"צריך להשיג לו ציוד, בלי לעורר חשד, יש לי כאן בגדים של הנכדים, גם
בקבוק מתאים יש לי כאן", אמרה אשתו של הרב.
"נקווה שהם לא יעלו על עקבותיך".
*
במשטרה קיבלו את התלונה שלו ברצינות. הם לא לעגו עליו וגם לא אמרו
שהוא מדבר שטויות, או מדומיין.
החוקר נטל את הקופסה והכניס אותה לתוך אריזה, עם תדפיס של מידע
מה היא מכילה.
הוא רשם את תלונתו בתשומת לב, ולא נראה מופתע או מתרשם כשמייקל
סיפר לו שהקופסה היתה בתוך פסל דרקון.
"אנחנו נחקור את התלונה שלך, מייקל, ונשלח לך תשובה בדואר", אמר
החוקר בקול נעים, והוסיף: "תודה שהוכחת כאן אכפתיות ואזרחות טובה!"
מייקל יצא מהמשטרה מתוך הבנה שהוא עשה את הדבר הנכון.
*
ההרצאה שרבקה מסרה באוזני תלמידות המכללה היתה מלאת השראה,
כפי שדינה נאור אמרה לה בהתפעלות יום למחרת.
היתה זו הרצאה על רשתות חברתיות.
לתחושתה, היתה זו שליחות של ממש, מכיוון שבד בבד עם החומר הרגיל
היא הסבירה להן גם על הסכנות הרבות הטמונות ברשתות החברתית
ובאינטרנט.
"בחסות המקלדת אנשים מסכימים לעצמם הכל. הם מתחבאים מאחורי
המסך ומאפשרים לעצמם לשקר, לדבר לא יפה, או לעשות מניפולציות
כדי להשיג דברים", אמרה, "זה עולם שמלא במזימות, אלו שעומדים
מאחורי המסך שואפים להשתלט עלינו, לשלוט לנו על הזמן ולנהל לנו
את החשיבה, יש גם אנשים פרטיים עם כוונות לא נעימות, עלינו לזכור
בכל סיטואציה, גם כשאנחנו מול מסך או אפילו מתנהלים מול אישיות
כלשהי, להיות במודעות גבוהה לסכנות שיכולות לצוץ. על עמלק נאמר
שהגיע כשהיו ברפידים, כי רפו ידיהם מהמצוות, גם הסכנות באינטרנט
יכולות לבלבל אותנו, לבוא דווקא כשאנו חלשים באיזה תחום בחיים,
כשאנו מרגישים חסר וחושבים שמשהו חיצוני ימלא לנו את החסרונות.
כדאי לזכות שמסך הוא סך הכל כלי וצריך להיות מולו בחכמה גדולה,
להיות מודעים לזמן שהוא גוזל, ולנסות לנהל אותו באופן בו אנו נהיה
השליטים ולא המסך, שזה דבר דומם שמושך את תשומת הלב כמו צעצוע
מנגן". המילים שאמרה יצאו מעומק ליבה, היא ראתה בסיפוק כיצד בנות
המכללה מסכמות את דבריה במרץ, ושלחה מבט מהיר לעברן של יונית
ודינה שעמדו בצד ועקבו אחר דבריה.
יונית שידרה קרירות וחוסר עניין, בעוד דינה חייכה אליה והביעה אמפטיה.
בסיום ההרצאה, היא חשה סיפוק ותחושת רווחה על שעשתה משהו טוב,
נכון שהתלמידות כאן רוצות ללמוד ולהתפתח, למרות זאת חשוב שידעו
ויכירו שהעולם הזה, בחוץ, אינו תמים כלל וכלל.
בשהייה קצרה בבוצבוק הבחינה כבר ברצון העז של פרופילים מסוימים
להעביר יהודים על דתם, בכל מיני הלכי רוח של כפירה, של קונספירציות,
וטענות שונות ולא סדורות.
כמה טוב שהיא, רבקה, מכירה את התורה, ויש לה עוגן שיכול להחזיק
אותה מול המבול הזה ששוטף בחוץ.
היא חשה חובה להתריע בפני כולם: תהיו ערניים, העולם בחוץ מלא
בשקרים, רק התורה היא העוגן היחיד שיכול להחזיק אותנו בסערות
האיומות שנושבות שם.
ביציאה, לפני שהספיקה להיכנס למשרד של יונית לשמוע מה דעתה על
ההרצאה, ראתה את המגשרת עומדת מולה.
"שלום, רבקה, הקשבתי לך מעט, אני כאן לשכנע אותך שתסכימי להוציא
את המסך. בעלך והילדים רוצים לחזור לבית, וחמותך טוענת שזה בלתי
אפשרי במצב שנוצר, אני מבינה שאת לא מוכנה, הא? אחרי ההרצאה שלך
כאן אני מבינה שיצרת לך עולם חדש, המרד שלך מתחיל לצבור תאוצה,
כמה חבל", קולה של המגשרת היה גבוה מידי לטעמה של רבקה, היא חשה
שפניה מאדימות.
"צר לי, גברת נכבדה, אני מבקשת ממך שלא תופיעי כאן יותר", אמרה
בקול שלא נעדר ממנו עלבון, "אם מוטי באמת בן אדם הגון ובעל מסור,
הייתי מצפה ממנו לשוחח איתי ישירות ולא לשלוח שליחים".
"מוטי טוען שלאחרונה, ביתכם התפרק בתהליך ארוך ואיטי. את כבר לא
מה שהיית בעבר. ואת אשמה, רבקה, הרצון שלך להתקדם מחריב לך את
הבית".
"יש לי שליחות כרגע, אני חושבת להוציא את המסך בהמשך, אבל מוטי
צריך להבין כמה דברים, חשוב שנשוחח".
"כל עוד יש לך מסך אין מה לשוחח, רבקה. באתי להודיע לך שהחפצים
שלך ייארזו במהלך הבוקר, ויישלחו לבית הוריך. אין לך מה לחזור לבית.
חמותך באה לגור בביתך עם הילדים עד שתחליטי להתפשר".
רבקה ידעה שזה יגיע, היא הכירה היטב את חמותה וידעה שהיא לא
תסתדר לארח זמן ממושך את ילדיה, למרות זאת היא רצתה להבין יותר.
היא סקרה את פניה של המגשרת ושאפה אוויר, רוצה להירגע ולהגיב
במתינות, במיוחד כשסביבה מסתובבות תלמידות המכללה.
"להתפשר? הכוונה להיכנע?" שאלה.
"כן, אפשר לומר להיכנע".
היא לא זכרה שהיא מכירה את חמותה באופן הזה. היא דווקא חיבבה אותה
כל השנים, מה קרה לה פתאום? האם מישהו מסית אותה נגדה?
"אני לא מוכנה שיגעו לי בחפצים, עוד כמה דקות אגיע לבית לארוז הכל
בעצמי", השיבה, "ובטח לא לעדכן את הורי! יש להם מספיק בעיות והם
לא צריכים גם אותי".
היא זירזה את צעדיה ומיהרה לעבר משרדה של יונית, לא מאזינה לדברי
השבח, פרצה בבכי וסיפרה ליונית על מה שקורה איתה.
יונית הנהנה בהזדהות, "תקשיבי, רבקה, אני איתך יקירתי, למכללה יש
הסכמה מול כמה דירות, מדובר בדירות מרוהטות ברחוב הר מבשרת
ציון ,5 עבור תלמידות המכללה שגרות רחוק, נשלם לך חודש מראש על
ההרצאות, כך תוכלי לממן לך את המגורים ולכלכל את צעדיך בתבונה
מול בעלך וחמותך, ההתנהגות שלהם ממש לא מקובלת. מדובר בהתנהלות
אלימה וכוחנית, ככה להוציא אותך מהבית? את בקלות יכולה לפתוח תיק
ברווחה ולבקש את כל הזכויות המגיעות לך, אבל לאט לאט, בואי נחכה
כמה ימים ונראה לאן פניהם מועדות, תהי חכמה יותר עוד שבוע
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
