היית בטח מעולה", אמר דני מילוא, שחיכה לו ברכב, "זה לא ברור מאליו
לזכות בפגישה עם ראש הממשלה, שנחשב לאדם העסוק ביותר בישראל".
"הוא עקץ אותי כל הזמן".
"יש לו אופי כזה, נתי. ראש הממשלה אדם מאוד חכם, אנשים חכמים
מרשים לעצמם להיות ציניים או תוקפניים".
נתי חשב על האנשים החכמים שהוא מכיר, הם לא תוקפניים, אולי כשאתה
חש במצוקה אתה תוקפני, זה לא קשור לחכמה אלא ליכולת רגשית לעבד
את המידע שלך. "אוקי", אמר והתכנס בשתיקה.
דני נהג במיומנות ואמר: "נו, מה דעתך על הפגישה? ראש הממשלה ענה
לכל דרישותיך? אתה חושב שיצאת עם הישגים כלשהם?"
"לא היתה לו ברירה, ארגון שחרור עולמי מימשו את אחד האיומים שלהם,
והעבירו לחשבון שלי את הכסף", אמר נתי בקול מהורהר.
"אני חושב שאתה צריך גיבוי, ממלא מקום", חיווה דני את דעתו.
"מה הכוונה?"
"אתה צריך שותף בחשבון, מישהו שאתה סומך עליו, שיש לו כישורים
מתאימים לכישוריך, שיכול להיות ממלא מקום שלך".
נתי חייך לעצמו ואמר, "אתה רוצה להציע את עצמך?"
"לא, תחפש מישהו מהמכרים שלך, שאתה סומך עליו, מאוד סומך עליו,
מישהו שיש לו קשרים טובים איתך, אולי תתייעץ. זה חשוב".
נתנאל הלל לא השיב, הוא הורה לדני להסיע אותו לביתו, ועלה לבית
שקוע במחשבות.
זה נכון. תפקידו מחייב אדם נוסף, שומר סוד ונאמן, רק מי זה יכול להיות?
הוא נכנס לבית, הבית היה הפוך ומבולגן, לא היתה ארוחה מוכנה, אלא
מגש מקייטרינג, הוריו לא היו בבית. על המקרר היה פתק בו נכתב:
"הלכנו לסידורים חשובים, אם אתה צריך משהו תתקשר. בינתיים תחמם
את האוכל, בתיאבון".
האם זה קשור לפרשיה שאביו מסובך סביבה לאחרונה?
הוא לא שאל אותו יותר מידי במה הוא הסתבך, מספיק לו עם הבעיות שלו.
אבל ממה ששמע, מדובר בכמה ערבויות שחתם עליהן לאנשים קרובים.
הם לא הצליחו לעמוד בתשלומים, והדבר הגיע למקומות לא נעימים של
עימותים ואיומים. הוא מבין שהוריו מנסים לצאת מהפלונטר בכבוד.
*
המועדונית היתה עבור נשים בגיל הזהב, והטיול הותאם גם להליכונים,
והתנהל בקצב איטי ובסבלנות רבה.
דודה חנה שמחה מאוד לראות אותה והרעיפה על ראשה ברכות לרוב.
היא הציגה אותה בגאווה לפני ידידותיה, רבקה חייכה אליהן בביישנות,
היא יכולה היתה להיות נכדה שלהן, חשה הערכה גדולה כלפיהן, כלפי
העבר שהן באו ממנו, וצמחו ללא ספק דרך ניסיון חיים עשיר ומאורעות
שהיא אינה יכולה אפילו לשער.
הן עלו על אוטובוסים נוחים וממוזגים, רבקה סייעה לדודה חנה להתמקם
היטב והקשיבה לקולה של המדריכה שהסבירה ברמקול על הטיול, לרגעים
ארוכים שכחה מצרותיה: שכחה את השיחה ממוטי, שהתקשר גם היום ורצה
לשמוע שהיא מוכנה לבוא אתו לגישור, שכחה את המבטים של השכנות,
בעת שפסעה אל התחנה, האם הן יודעות על הדרמה שהתחוללה בביתה?
מה הסיכוי שאינן יודעות?
כעת היא חשה כמו תלמידת יסודי נרגשת שיוצאת לטיול שנתי לתור את
הארץ, ניכר שגם הנשים סביבה חשו כמותה, אחת מהן ניסתה לשיר "הנהג
שלנו חברה'מן", ונתקלה בצחוק עליז מצד חברותיה למסע. ידידותיה אמנם
לא שרו עימה, והשירה מיד דעכה, אבל האווירה היתה קלילה ומלאת
אושר מתוק של ציפייה.
ההליכה בפארק היתה מיטיבה, מזג האוויר היה נוח, ורבקה חשה שיותר
משהיא מסייעת לדודה חנה, הטיול הזה מסייע לה לצאת מהמחשבות
הדוהרות, מההתלבטות, אל מקום אחר של תקווה.
הן התיישבו ליד אחד השולחנות בפארק והוציאו את ארוחת הבוקר.
"החוק הזה מיועד גם עבורנו", אמרה אחת הנשים.
"מירי יצחקי, החוק החדש הוא גם בשבילנו?" קראה לאחת מנשות הצוות
של המועדונית.
מירי יצחקי התקרבה, "איזה חוק?"
"החוק לכתיבת ספר".
"החוק החדש".
"שכל אזרח יכול לקבל עזרה ולכתוב ספר".
"אה… החוק הזה? בטח, הוא בשביל כל האזרחים", אמרה מירי יצחקי
בקול מבטיח, "בימים הקרובים יגיעו אלינו למועדונית סופרים ואנשי צוות
ויכוונו כל אחת לכתוב את הספר שלה".
"זה יכול להיות גם ספר בישול?" שאלה אחת מהן.
"או ספרון ילדים? כתבתי מזמן ספרון חמוד", הוסיפה אחרת.
"כל סוג של ספר", אמרה מירי יצחקי.
"ילנה, את יכולה להפיק את השירים שלך", פנתה דודה חנה לאחת
מחברותיה, ואז שאלה את רבקה במפתיע: "איזה ספר תרצי לכתוב את,
רבקה?"
רבקה שתקה, בוחרת לא לומר שהיא היתה כותבת ספר על אישה שרצתה
להיות מנהיגה, ומצאה את עצמה נהנית יותר לשבת בפארק קסום עם
קשישות.
אותה אישה, גילתה בסוף הספר, שהייעוד האמיתי שלה הוא לעבוד
במועדונית מול קשישות, ומצאה בעבודה הזו נחת וסיפוק.
סיפור מקסים זה יהיה.
"עוד מעט נלך למוזיאון ההיסטורי של המחלקה הארכאולוגית של
האוניברסיטה בחיפה" אמרה מירי יצחקי, נסיים להנות בפארק, וכשהשמש
תקפח מעלינו, נצא למקום הממוזג"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
