"אני חושב שהייתי כאן די והותר", הילו מקונן הביט לעבר מלוויו שישבו
עימו בחדר, הנזיר ביקש ממנו להתקדש בימים אלה, לקראת המסע את
ארץ הקודש.
לחבר תפילות ולהתפלל, לכתוב ספרים, לטבול במים ולאכול בקדושה את
הארוחות שניתנו לו בשפע.
הוא נדרש גם לשמור על שתיקה ולחשוב מחשבות טהורות, לקראת כניסתו
לארץ המובטחת.
הנזיר ישב מולו מספר פעמים ביום, וסיפר לו על ארון הברית על הייחוס
העצום ממנו הגיע, ועל יופייה המבורך של ארץ הקודש.
"כשתגיע לארץ הקודש, תכנס לבית המקדש", אמר לו הנזיר, "אתה תוכל,
בכח הקדושה שלך, להביא את המשיח".
הילו מקונן השפיל את עיניו.
הוא ידע על היחוס שלו, וחש זר למחשבה שהוא נצר למשפחת מלוכה.
הוא רוצה להגיע לארץ הקודש, מרגע לרגע הוא חש שהוא רוצה מאוד
לבקר במקום הזה, אבל בה-בעת חש שהוא לא יכול להגיע לשם בתור
המלך הילו מקונן, הוא אדם פשוט, אדם רגיל.
יש לו ייחוס אבל לכל אדם יש ייחוס. רוב העולם מיוחס לאברהם מאור
כשדים, שעמד בעשרה ניסיונות, כל העולם מיוחס לנוח מתיבת נוח.
הוא לא מיוחד יותר מהשאר, הוא לא צריך להיכנס לארץ הקדושה בתור
מלך, אין לו מעשים מופלאים כמו לאבותיו, אלוקים לא בחר בו, אין בו
מעשים יוצאי דופן.
ככל שהוא כאן, קרוב לארון הברית, ככל שהוא מתקדש יותר ומתפלל יותר,
כך רוח של ענווה ממלאת אותו.
הוא מבין עד כמה כזב יש במלחמות או בחשיבה משיחית, מבין שבכל
אדם יש כח סגולי, מכח היותו עם נשמה אלוקית, מבין שאין כזה דבר מלך.
ובעיקר, הוא אינו משיח.
הוא מתחיל לרקום תוכנית בריחה, הוא יצא מכאן, הוא יצליח.
יחזור לביתו ויעלה עם אשתו לבקר בירושלים, עדיף כאחד האדם.
*
יום ראשון בבוקר, ישיבת צוות בהולה.
יונית היתה חיוורת, ושידרה הרבה חשש וחוסר אונים.
רבקה סקרה אותה, מבחינה במסרים הסותרים שהיא משדרת. כלפי חוץ
היא נראתה רגילה, ניסתה לשדר עסקים כרגיל אבל ללא ספק משהו עובר
עליה.
"אני יכולה להיכנס למשרד?" שאלה רבקה ברגע שישיבת הצוות הסתיימה
איכשהו, לאחר שיונית העבירה לדינה את הפיקוד לשאת דברים ולבנות
תוכנית הרצאות והספקים לשבוע הקרוב.
"בבקשה רבקה, אני קצת מוטרדת, מה איתך? איך את מסתדרת?"
"אני בסדר, יונית".
"איך היתה שבת?"
"בואי לא נדבר על זה", רבקה התחמקה, "מה שלום אמא שלך".
"היא בסדר", יונית נעה בחוסר נוחות.
"את נראית מוטרדת אפילו נסערת", אמרה רבקה, השאלה היתה טבעית
עבורה, לאור הידידות הקלה שהחלה להתפתח ביניהן, ידידות שנוצרה
בעקבות הסיוע שהושיטה לה יונית עד כה.
יונית נאנחה, והליטה את פרצופה בידיה.
"רוצה לשתף אותי? את נראית ממש ממש לא כרגיל", אמרה רבקה.
"המצב באמת לא רגיל, רבקה, היה אירוע בשבת, משהו שאני לא יכולה
לדבר עליו".
"משהו ביטחוני?" הכרתה של רבקה התערפלה מעט, כל הדיבורים שקראה,
עלו לפניה, מה קרה שזה כל כך סודי?
"כן בכיוון ביטחוני, אני לא יכולה לדבר על זה, אולי נשמע על זה בחדשות
בהמשך, ממקורות זרים, בינתיים יש צנזורה, אני שמעתי על כך מבן אחותי
שמשרת שם, הבסיס שלו התהפך בעקבות המקרה הזה".
רבקה שתקה לרגע ארוך, מתקשה להכניס אוויר לריאותיה.
"אני חייבת לדעת מה קרה", אמרה בקול מתחנן, "זה חשוב לי מאוד".
יונית לא הקשיבה לה, היא נראתה שקועה במחשבותיה, ולא ראתה דבר,
לאחר רגע התנערה ואמרה: "מה רצית רבקה?"
"אני רוצה לשמוע מה קרה, מה הפרשיה הביטחונית? את יכולה לסמוך
עלי, אני שומרת סודות", אמרה.
יונית סירבה לפרט: "מצערת, מדובר במידע סודי מאוד, אסור לי לדבר
אפילו לא עם אנשים שאני סומכת עליהם", אמרה, והתרוממה ממקומה
לבר המים שהיה בקצה החדר, מוזגת לעצמה מים ומוסיפה תמצית תה.
"אני"… רבקה עקבה אחרי יונית הלוגמת באיטיות מהמשקה, רוצה
לשתף אותה במידע שיש לה אבל אז נתקלו עיניה בתיקיה עם סמל העוף
הדורס, המונחת על השידה, אוטומטית נזכרה שהסמל הזה משותף לסמל
שהיה בפרופיל של הטרוריסט.
האם יתכן שיונית שחקנית כה טובה?
זה לא יתכן! מה הקשר שלה לסמל הזה, שגרם לה לכל כך הרבה עוגמת
נפש?
תחושת סכנה כבשה אותה, היא חשה סחרחורת קלה, וקיוותה שיונית לא
מבחינה בסערת ברוח שעוברת עליה.
היא החליטה לשאול את יונית מה פשר הסמל, כמתוך תמימות.
יונית השיבה לה מיד: "מדובר בסמל של ארגון שמממן את פעילות
המכללה, רבקה. אנחנו. חלק מארגון לשלום עולמי".
רבקה לא חשבה לפני ששאלה: "זה תמונה של עוף דורס, איך זה שלום?"
"העוף הזה הוא עיט, והוא סמל של גבורה, אומץ, ראיה למרחוק ומלכות.
הוא שייך לארגון השואף לתת שלום וסיוע לכל העולם, שימי לב שעינו
האחת סגורה בכנף אחת וזה מכיוון שהוא מסמל שכרגע הוא נאלץ להסתתר
אך בסופו של דבר הוא יצא לאור".
רבקה שתקה לרגע ארוך, רוצה לעכל את הדברים ששמעה.
"הוא לא קשור לארגוני טרור? ראיתי את הסמל הזה בבוצבוק קשור
לפרופיל שהציג תוכן עם הסתה לאלימות?" שאלה במאמץ
יונית הנידה בראשה, "יתכן שהאיש סתם חיבב את הסמליות שיש בעוף
הזה, ששייך לתרבויות שונות בהקשרים שונים", אמרה בחיוך, "הארגון הזה
מכונה בפי כל המקימים".
"הם קשורים לאימוטישמי?" שאלה רבקה.
"מאיפה שמעת על האימוטישמי?" התפלאה יונית, "לא, הם לא שייכים
אליהם להפך, הם ארגון שונה".
"אבל גם לאימוטישמי יש סמל כזה", התעקשה רבקה, "ראיתי את זה
במוזיאון".
"המקימים והאימוטישמי הם ארגונים חופפים, לכל אחד מהם יש אינטרס
שונה כנראה", אמרה יונית בחיוך.
"בעוד האימוטישמי הוא ארגון שנוי במחלוקת, ויש סביבו שמועות,
"המקימים" ידועים כאנשים מדהימים השואפים לתרום לעולם טוב יותר"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
