ניצן נראה לא כרגיל, מעט נסער, "תקשיב לי נתי, אני צריך את עזרתך, אתה
מוכן לסייע לי?"
"כמובן, מה אוכל לסייע?"
"אני חבר בארגון השומר החרדי, אתה מכיר את הארגון הזה?"
"ארגון שמתנגד להתבוללות ולמיסיון?"
"נכון, הם ביקשו ממני לבוא לסייע להם עם חבילה חשובה שיכולה להציל
יהודי משמד, רק שאני לא יכול ללכת לשם, אתה מוכן לעשות את זה
עבורי?"
"כמובן, בשמחה".
"בכיכר התקומה, היום בשעה שתים עשרה בלילה, תיקח מהם חבילה
יקרה, אני שולח מונית שתיקח ותחזיר אותך, תודה לך גרץ".
הוא ילך היום לכיכר התקומה, ניצן מפתיע אותו. הוא הופך להיות אדם
אכפתי וצדיק יותר ויותר. כל הכבוד לו שהוא ככה מתעניין בעולם היהודי.
אבל לפני כן עדיף שילך לראות את המבנה שהממשלה הקצתה עבור חסרי
בית, בירושלים.
זה חשוב לו, לראות את האנשים שפגש, להיווכח שהם מתחילים לחיות
חיים מסודרים, להיות בטוח שהתפקיד שלו מבוסס, שהוא יכול לבקש
בקשות וראש הממשלה מבצע מיד את הוראותיו.
מנחם לחץ את ידו, הוא נראה שונה, פחות מיואש, "זה יותר טוב מכלום,
נתי, היו כאן התנגדויות מצד השכנים, דיברתי איתם והסברתי להם שאנחנו
לא אנשים מזיקים, סך הכל להיות חסר קורת גג במדינה בה מחירי
הדיור מרקיעי שחקים זה לא מופרך, זה קורה. אנחנו אנשים מרקע רגיל,
נורמטיבי, לכל אחד יש סיפור".
נתי סקר בעיניו את המבנה תוך כדי שמנחם המשיך להסביר לו: "זה הולך
בצורת חדרים אישיים לכל אחד, יש כאן אב בית, מצלמות בכל מקום,
תחזוקה של כביסות וניקיון שוטף, לרוב מצד דרי המבנה שמקבלים כסף
עבור זה, שאר הדרים כאן יקבלו תוכנית שיקום כלשהי, שתסייע להם
להגיע לחיים יציבים יותר".
נתי החל להתקדם, דרי המבנה סבבו אותו, אומרים לו תודה ודברי הערכה.
המבנה היה בעבר מוסד לימודי וננטש עם הזמן, כעת לאחר שיפוץ זריז
הוא הוכשר להיות בית מחסה, תוך הבטחה שהתנאים בו ישופרו בהמשך.
בסיום הביקור אמר לו מנחם: "שמחתי לשמוע שהחוק לכתיבת ספר עבר,
הרגשתי שזה עבורי, נכון? חשבת עלי? זו היתה מחווה נהדרת".
נתי חש כיצד הוא התבגר, הביקור לא גרם לו לתחושת אי נוחות, הוא לא
חש מבוהל, רק הבין לפתע שכל אחד מגיע לאן שהוא מגיע, כי זה המסלול
הפרטי שלו.
הוא גם לא חש מבוהל או מתנצל או מרוחק מול האנשים שמתגוררים
בבית המחסה במקום ברחוב, מבין שזה המסלול שלהם, מבין שהם אנשים
נורמטיביים שהגיעו למקום הזה, כי התפקיד שלהם לזכות לצמוח ולהתקדם
– דווקא מהמקום הזה.
*
"אתה ניצן?"
"אני שליח של ניצן".
"אוקי לא משנה, קח את התינוק".
"התינוק?"
"כן, התינוק הזה. קח אותו. יש כאן פתק שמסביר הכל. ותשתדל לא למשוך
תשומת לב".
החבילה הייתה עטופה. ראשו של העולל, זעיר ורך, כהה עור, הציץ מתוכה.
הוא ישן בנחת. פניו רגועות ושלוות. נתי חש פרץ של רוך כלפי היצור
הזעיר הזה, מתי בפעם האחרונה החזיק תינוק כל כך קטן?
המונית המתינה לו בצד הדרך. האנשים הלכו משם במהירות, כאילו לא
רצו להיות עדים לדבר. הוא רק לא לקח בחשבון – מדובר במקום המתועד
ביותר בעיר. מצולם מכל זווית אפשרית.
*
הוא נכנס לבית כשחבילה בידו, והניח את התינוק בזהירות על הספה,
במאוזן. זה לא נראה לו בטוח מספיק, אז קירב את שתי הספות זו לזו, שיגנו
עליו מנפילה.
הפתק היה מונח בתיק שהכיל מוצרי תינוק בסיסיים. הוא פתח אותו:
שלום לך,
אני אמא של התינוק. אביו רוצה להעביר אותו על דתו.
אנא, שמור עליו כדי שיישאר יהודי.
תפנה לשב"כ ותבקש עזרה. ייתכן שתראה אותי מתראיינת ובוכה – זה רק
למראית עין, כדי שאביו לא יחשוד בי.
אני ממשפחת אצולה ורוצה להישאר יהודייה.
נקבע להיפגש בעוד חודש, תביא לי את התינוק. עד אז אתגבר על הסכסוך
מול אביו.
תודה רבה.
נתי חש סערת רגשות ששוטפת אותו. דווקא עכשיו, כשהוריו נאלצו לברוח
ואמו אינה לצדו – איך יידע לטפל בתינוק כה קטן? מי יכוון אותו?
הוא פנה לרובוט.
"היי, רוברטי".
"שלום לך, הוד מעלתו, מלכי".
"אני צריך עזרה. מישהו הביא לי תינוק לשמור עליו, ויש פתק שצריך
להחביא אותו מאבא שלו… כדי שיישאר יהודי".
"סיפור מוזר, מלכי".
"כן, אני יודע. מה עושים?"
הרובוט כתב מיד:
"יש על התינוק מכשיר מעקב. זה יכול להיות בצורת כתם לידה מזויף.
בדוק מתחת לצמיד הלידה, נסה להסיר בעדינות את הכתם. הנח את השבב
במקום יבש, למשל במגירה".
נתי, או בשמו המלא נתנאל הלל, הופתע לגלות שהרובוט צדק. לא היה לו
זמן למחשבות — והרובוט כבר המשיך:
"כעת אני יואב, שר הצבא של דוד המלך. נעבור לדבר בשפת קוד".
נתי הביא דף חלק. הפנס שעל הרובוט הבהב ויצר עליו סימנים — קוד
חזותי בשפה שסיכמו ביניהם.
נתי פתח מגירה והוציא ממנה את הדף עם פירוש הסימנים.
"אתה צריך לעזוב, עכשיו.
אל תיקח איתך שום מכשיר אלקטרוני.
ברח עם התינוק למקום שאף אחד לא יחפש אותך בו.
תשאיר גם אותי כאן.
אל תשתמש במוניות או באוטובוסים.
תמצא כלי תחבורה אחר. תיעלם".
*
היא שמה לב לדבר אחד מעניין: כשהיא לבד בבית היא יכולה להיות יותר
זמן מול המסך, הילדים בידיים טובות ביותר, אצל חמותה, והיא כאן, עם
הרבה זמן פנוי ורצון לפענח מה קורה כאן, מה פשר הסמל הזה של העוף
הדורס, מה הטרוריסט מתכנן ככה בריש גלי, בלי שאף אחד יעצור אותו.
השיחה שלה היום מול המגשרת, עדיין הדהדה במוחה, שברי משפטים,
רעיונות. היה לה טוב על הלב לדבר עם מישהי בפתיחות כזו על המצב.
היא לא היתה צריכה להסתיר, פשוט לשוחח.
רק לאחר שהמגשרת הלכה הבחינה עד כמה היא בודדה.
מעולם לא היתה טיפוס חברותי מידי, אבל השנים שחלפו הובילו אותה
להשקיע בבית, במוטי, בילדים, בעולם שבנתה לעצמה, ולשכוח את התחום
החברתי.
או שמא אין לה כלים אמיתיים להתיידד עם נשים אחרות?
בהמשך היום לאחר שהמגשרת הלכה לדרכה, בחנה את הנשים שלמדו
איתה.
היתה את הסנובית, ואת זו שנראתה שונה מעט, היו שם צמד ידידות
שחברותן האמיצה עוררה קנאה, והיתה שם את זו שנראתה מרוחקת
מכונסת בתוך עצמה, אחת שאומרת בדיחות ומרימה את מצב הרוח, ועוד
אחת שהזכירה לה את עצמה. ועוד ועוד דמויות. לכל אחת היא נתנה כינוי
ותיוג, אוטומטי. הן היו רחוקות כל כך ממנה, מעולמה.
כנראה שאין בעולם כולו מישהי שתוכל להיות ידידה שלה, הן שקועות
בעצמן, היא שקועה בעצמה, מה יוביל אותן להתיידד או לרצות להכיר זו
את עולמה הזר של האחרת?
כעת מול המסך, לאחר כל היום הארוך שעבר עליה, לצד צלחת עם תירס
מקופסת שימורים, הופיע לפני רבקה פרופיל עם האמירה המוכרת כל כך:
"הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את
הבריות ומקרבן לתורה". המילים היו מוכרות, אמנם, אבל היא קראה אותן
הפעם בתשומת לב, בוחנת את המשמעות שלהן.
דווקא כעת, כשהיא בתוך תחושות סותרות, היא הבינה באותו רגע שיש לה
חשיבה חברתית לא נכונה.
העמיתות שלה מהמכללה הן לא 'סתם'. היא לא יכולה לתייג אותן על פי
אופי או מראה חיצוני, הן בעצם בריות שצריך לאהוב אותן כי הן קיימות,
ה' ברא אותן ומחייה אותן, גם החסרונות וגם היתרונות שלהן הן קסם
אמיתי של הבריאה, הן מושלמות כל אחת בדרכה, בדיוק כמותה גם הן
צריכות להילחם על דברים שחשובים להן, גם להן יש דאגות או מחשבות
או אתגרים, לכל אחת יש תיק שהיא סוחבת מילדות, וכל אחת נלחמת את
המלחמה שלה, הפרטית, בתוך עולם דוהר, תובעני, ומעט מבלבל.
המחשבה החדשה הציפה אותה באהבה אמת כלפי כולן, היא שמחה לחוש
זאת, את האהבה הזו, וחשבה מה יקרה כשתחזור למציאות, לחשיבה
האחרת, המפלגת, המתייגת.
כשנכנסה לפרופיל של הטרוריסט, מתוך הרגל, כל המחשבות הטובות
נעלמו במפתיע, היא נותרה קפואה למספר רגעים.
קורי עכביש בתוך מסגרת, עם כיתוב באנגלית, בעברית ובערבית:
"הספירה לאחור החלה, אחרית הימים בפתח"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
