הדירה שלה, של המכללה, התחילה להימאס עליה. אמנם כתיבת הספר לקחה ממנה את כל זמנה, והיא הפסיקה להשיב לטלפונים של המגשרת ושל אנשים נוספים, כל כולה שקועה בתפקיד החדש שנטלה על עצמה: להיות מצילת העולם מידיו של ארגון סודי.
למרות זאת ככל שעובר הזמן, היא חשה שהשהות בדירה הופכת להיות לא נעימה. חברותיה בדירות הסמוכות היו רווקות, פתוחות הרבה יותר לעולם, רבקה נוכחה לראות בפליאה את ההבדל שיש ביניהן, למרות שהן גדלו בחינוך דומה, פער השנים הלא גדול היה משמעותי, ניכר שכל שנה ביניהן זה כמו דור.
היא התגעגעה לילדיה, מבינה שהיא חייבת לחזור.
'רק אסיים את כתיבת הספר ואחשוב מה ניתן לעשות', הבטיחה לעצמה, 'יש לי מטרה ממש גדולה, ענקית'.
באתר של החוק לכתיבת ספר כתובים כל השלבים: לאחר שאת כותבת את הספר את צריכה לשלוח אותו לעריכה, הגהה עימוד ועיצוב.
היא חוששת לשלוח את הספר כולו לעריכה. לכן החליטה לחלק את ספר למספר עורכות, היא לא יכולה לדעת מי מהן שייכת לארגון האימוטישמי.
'הפכתי לפראנואידית' גיחכה לעצמה, למה שהן יהיו שייכות לארגונים סודיים? בכל מקרה אולי עדיף ככה, זה גם יזרז את התהליך'.
אחר כך עימוד, היא מצאה מעמדת מקצועית, זה כל כך פשוט.
לספר היא תקרא 'המנהרות של רומי'.
*
תכונה השתררה בבית המחסה, מסתבר שניצן לקח את תפקידו ברצינות רבה, הוא מבקר בכל מוסד, בכל מקום.
אנשים מדברים כלפיו בהערצה רבה, נתי עקב בערנות אחר השיח של דרי המקום, הם מספרים על מנהיג האנרכיה הקודם, נתנאל הלל גרץ, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה, יחד עם הוריו.
הם מספרים על התינוק שהעלים, ועל העובדה שמדובר במתמודד נפש, ושהשב"כ היה צריך לאסור אותו לפני שנעלם.
נתי חש רווחה שהמסכה כה טבעית ומטשטשת כראוי את תווי פניו, אף אחד לא יכול לשער שהצעיר הזה, הלבוש ברישול, ושכובעו מכסה מחצית מפניו, הוא המנהיג לשעבר.
הוא הצליח להתקדם לשורה הראשונה וקרא אליו: "אתה יודע מי אני? זוכר שהלכנו לכותל לפני מספר שבועות?"
ניצן התקרב אליו.
"אתה לא נראה גרץ?"
"יש לי מסכה, ניצן, אני מעדיף ככה, חושש להסתבך, יש לי תיק במשטרה, בגללך".
ניצן חייך אליו ולחץ את ידו, "נלך לדבר בחדר צדדי".
האנשים מסביב החליפו מבטים מהירים, "תרצה שאוציא אותו מכאן?" שאל אחד המאבטחים את ניצן.
נתי מיהר לדבר, "אתה מוזמן לחדר שלי", אמר.
"זה בסדר, חברים, אני צריך להחליף אתו כמה מילים, אני מכיר אותו", אמר ניצן ופסע בעקבותיו של נתי. הוא ביקש מהמאבטחים להישאר בחוץ נכנס ואיתו לחדרו בבית המחסה.
הוא בחן את הסביבה, מעקם את אפו: "אפילו דירת השותפים שלי היתה יותר סבירה מהמקום הזה, מה אתה עושה כאן?"
"פוחד לחזור לבית שלי, ההורים שלי הסתבכו מול השוק האפור, מסתתרים, אני מסובך עם החוק, בגללך, זה הגורל שלי".
"אני יכול לסייע לך לצאת מכאן, להחזיר את ההורים שלך, לסגור להם את החוב מול השוק האפור ולסגור לך את התיק מול רשויות החוק, רק תחתום לי שאתה מוותר על התפקיד שלך".
נתי שתק, מופתע.
"אתה מסובך מול הרשויות באשמת חטיפת תינוק, יש תיעודים מלאים, השאר אצלי את התפקיד ואדאג שכתב האישום ייסגר", חזר ניצן על דבריו.
נתי שתק. הבקשה הפתיעה אותו, זה כאילו ניצן מודה ואומר: הפללתי אותך בכוונה, רציתי לקחת לך את המעמד, כי אני ראוי יותר.
הוא התנשם באיטיות, מתגבר על כעסו שרצה להתפרץ. "אני יכול לבקש ממילאן שייקח ממך את התפקיד, רק שאני חושש מהמשטרה", אמר, "בגללך אני נאלץ להסתתר כאן".
"נכון, נתי, הדברים ידועים, אני מוכן לשחרר אותך מהפחד הזה, רק תסכים לוותר על הכל, אתה מוכן לוותר על התפקיד? לחתום לי מול ארגון שחרור עולמי?"
זו לא היתה הפעם הראשונה שנתי עמד מול חוסר צדק, אבל הפעם היה זה חוסר צדק עצום, מהדהד ובלתי צודק לחלוטין, חבל שאין לו אפשרות להתייעץ עם אדם כלשהו.
ניצן כאן, והוא יכול לקרוא למשטרה ברגע אחד. הוא, נתנאל הלל, כבר אינו מנהיג, השב"כ לא יעמוד לעזרתו.
סביר להניח שכולם ישמחו שהוא יפסיק להיות המנהיג של האנרכיה.
דמעות חצופות הופיעו בעיניו, הוא התנשם עמוקות ואמר במאמץ:
"כן, ניצן, אוותר על התפקיד, אשמח בתמורה לקבל עזרה להורי, וסגירת התיק שלי במשטרה".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
