התכנסנו, כמה נשים, רובן חברות, כדי להכין לראש השנה את התפילות.
מה?
כן, מה הבעיה?
אם מכינים שולחן ופרחים, ובישולים, וסידורי שינה לחג, ומתארגנים על מקומות בבית הכנסת, אז למה לא להתכנס ולדבר על התפילות?
אם הקשבנו טוב בשיעורים, והסבירו לנו שהתפילות של ראש השנה חשובות מפז ביום שבו הרת עולם, אם הבנו ששום דבר לא יורד מן השמיים בלי שקדמה לו תפילה, זה מצריך בהחלט תכנון וחשיבה.
למדתי לקח, כי בשנה שעברה, אחת החברות שלי התקשרה אחרי ראש השנה והתלוננה, "למה לא אמרתם קודם?", היא שמעה מחברות אחרות שדיברנו על כל מיני פתקי 'לא לשכוח בתפילות', שהכנו, לא רק במובן של שמות, אלא במובן של סוגי הודיות ובקשות ורעיונות, והיא לכאורה התעצבנה, בלי לכאורה, היא התעצבנה בטרוניה, אחרי החג, ושאלה, "למה לא אמרתם קודם?".
באנו עם מחברות, באנו עם כלי כתיבה. עבדנו מסודר. אני ביקשתי לאחרונה מבעלי שיקנה לי מתנה חבילת עפרונות. פשוטה. הבאתי אותם איתי למפגש 'הכנת התפילות'. ביקשתי עפרונות כי ראיתי באיזה מחקר כמה זה חשוב, כשרוצים להשתנות ולגדול, להשתפר ולהתבטא, לכתוב את המחשבות והרגשות שלנו על דף נייר, לא על מקלדת מפלסטיק, ובחריטה של עפרון. לא העפרונות המציקים, המשוכללים, האלה המכונים 'עט עיפרון', עם השפיצים הנשברים והתנועה הלוחצת בחלק העליון המבקשת לספק עוד כמות של חוד, אלא עיפרון פשוט, כזה שמחדדים במחדד אפור מעופרת יצוקה.
וזה מה שבעלי קנה. יצא יחסית בזול.
התחלנו עם רשימות המשך. אני כל שנה מזכירה, בעיקר לעצמי, שיסוד גדול בכוח ההיולי שיורד על העולם כל שנה בהתחדשות שלה, הוא שיחד עם השנה מגיעה אנרגיה חדשה שלא היתה כאן לפני, אף פעם. זה נפלא כי היא מביאה איתה דברים שחסרים וכל כך רצינו כבר שיהיו מלאים, אבל הצד השני של המטבע הוא, שברגע שמגיע כוח חדש לעולם, זה לא אומר שדברים שהיו כאן מתוקף שנים קודמות, יישארו. ולכן, כשדיברנו על התפילות, ערכנו, כל אחת לעצמה, גם בגוף, וגם בנפש, גם בבית וגם בבית הלב, חרטנו בעיפרון על הדף את כל מה שה' נתן לכל אחת ואחת בחייה כבר עכשיו, דברים שהיא מבקשת שימשיכו, דברים שהיא משתמשת וצריכה, שיהיו לה גם הלאה, במסע.
דוגמה?
אם מישהי שמחה ומשתמשת בכישרונות שלה, בקשי עליהם מה' אישור המשך.
אם מישהי שמחה מהדירה שהם סוף סוף קנו, בקשי עליה קיום גם לשנה החדשה.
אם יש לך מנגינה, משרה, תכונה, אווירה, מידה שעבדת עליה וכבשת, בקשי אותם מה' לקיום המשך.
בעצם באותו ערב התפללנו על התפילות,
זה קצת כמו להודות על היכולת להודות,
זה קצת כמו ללמוד איך לומדים,
זה קצת כמו לשאול איך שואלים,
או לדבר על איך מדברים,
או לכתוב על איך כותבים,
או איך איזה יום המליצו לי פה?
"אמא, אולי תחליפי את הפח במטבח לפח אחר?", הם לא כל כך אוהבים כאן את הפח שבחרתי, זה קצת כמו לזרוק לפח את הפח.
בתפילות בכלל ובתפילות הימים הנוראיים בפרט, צריך לדיק ולהשקיע. אבינו מלכנו מחכה לנו. רוצה לשמוע את דקות ליבנו. וכמו שההורים שלי מתקנים לי באופן קבוע טעויות בעברית, הרגשתי, ממש לא מזמן, בתפילה חשובה שהיתה לי, הרגשתי איך ה' מתקן לי את התפילות, כדי להעלות מעלה נכון את הבקשות.
ברזומה שקיבלנו על הכלה הטריה שלנו, היה כתוב שלבחורה קוראים ציפורה אביגיל, ושלאמא שלה קוראים חנה.
עמדתי בבין הזמנים האחרון בימים שהם נפגשו, בתפילה בנץ, עמדתי במצפה רמון מול המכתש, מול השמש שבקעה מהמזרח ליום חדש, היעלים טיילו סביבי, ובכיתי, כי כל כך רציתי. אמרתי לה', "אם ציפורה אביגיל בת חנה, טובה ליהונתן חיים בן אפרת שרון, ואם יהונתן חיים בן אפרת שרון טוב לציפורה אביגיל.. אז בבקשה תבנה כאן בית חדש של תורה".
כשהזוג סגר, ונפגשנו בהתרגשות עם ההורים, הסתבר שלאמא של אביגיל לא קוראים חנה.
"הוייי", נבהלתי, "אבל ככה התפללתי?!", כשדיברנו עם הסבא והסבתא של הכלה בטלפון, בהתלהבות גדולה של רגעי קדושה, הם סיפרו לנו, שלאמא של הכלה, הבת שלהם, קוראים חנה טובה.
ואז בשקט נרגעתי לעצמי, וחייכתי. כשחידדתי לי את זכרונות התפילה כמה ימים קודם על המכתש, נרגעתי והבנתי, איך אבא שבשמיים לא מתקן שגיאות בעברית של מפיק, או פסיק, אבל כן מתקן דיוק של שמות ואנשים כדי לעזור לנו להצליח בדברים חשובים.
כי אני התפללתי ככה, "אם ציפורה אביגייל בת חנה, טובה, ליהונתן חיים", הבנתי בדיעבד שה' סידר שם את העניינים.
לרגע הרגשתי, איך בתמימות, כמו בסיפור הזה על היהודי מהעיירה שלא ידע קרוא וכתוב אבל כל כך רצה להתפלל נכון, איך ביקש מבורא העולמים, מתוך הלב פנימה, לקחת ממנו את האותיות ולהפוך אותן למילים וכוונות.
כי עם כל ההכנות לתפילה אסור לשכוח לבקש מאלוקים שיעזור לנו להתפלל על מה שאנחנו בכלל לא יודעים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
