דר לצאת לרחוב כבן חורין ועוד יותר נהדר להסתתר בתוך מסכה
כשאף אחד לא יודע שאתה הוא זה שמסתובב כך.
נתי שב אל שכונת מגוריו. הוא ידע שאין בידו להתקשר להוריו, השוהים
כעת בבית סבו מצד אביו. הסיכון גדול מדי. אם זרועות הביטחון בעקבותיו,
ודאי הם עוקבים אחרי כל מי שקרוב אליו, מאזינים וממתינים לרגע שבו
יישבר וישלח אליהם אות חיים.
הוא ילך לכיוון הבית שלו, הוא מסתכן אבל אולי ימצא קצה חוט.
הוא פסע את כל הדרך הארוכה ברגל, והגיע אל ביתו כעבור פחות משעה.
הוא עמד למטה והשקיף אל ביתו.
אדם לבוש אזרחית פסע הלוך ושוב, נתי שיער שהוא איש ביטחון שממתין
לראות אם יחזור לכאן.
הם בטח רציניים מאוד. הוא החליט ללכת הלאה כדי לא לתת להם תרוץ
לחשוד בו. הוא חזר לכיוון ביתו של הרב ראובני, חש הכרת הטוב על כך
שהוא זוכה לבית כה נעים, ומבין שהרב בעצם גומל אתו חסד חינם, וכי אין
לו דרך להחזיר לו על כל מה שהוא עושה עמו.
*
המשרד של יונית קיבל ריענון בדמות ספריה חדשה בצבע תואם לריהוט.
רבקה החמיאה למנהלת על העיצוב החדש, יונית חייכה בתודה ואמרה
לה שזו מתנת הארגון "המקימים", שיש להם רצון לשנות את העיצוב של
המכללה והתחילו במשרדים.
רבקה, שנכנסה למשרד במיוחד עבור מטרה ספציפית, ביקשה מיונית
פירוט מה היא יודעת על המצב הביטחוני, זה שיש סביבו צנזורה.
"אני לא יוצאת מכאן עד שאת מספרת לי", אמרה, "חלמתי חלום ואני רוצה
לדעת מה קורה".
היא העדיפה לא לספר לה על הפרופיל של הטרוריסט, חוש נסתר אמר לה
לשמור את המידע לעצמה.
משום מה היא חשה חשש מיונית: הקשר שלה לארגון "המקימים" נראה
תמוה, בעיקר כי הסמל שלהם זהה לסמל שראתה על הפרופיל של
הטרוריסט בבוצבוק.
היא יודעת שיונית לא חשודה, אפשר לזהות אנשים טובי לב וכנים, למרות
זאת היא צריכה לשמור על זהירות.
"אני לא יכולה לספר לך", אמרה יונית בקול נעים, "זה סוד משמעותי, כזה
שגילויו יכול לגרור בעקבותיו מאסר".
"אז רק תגידי לי כן או לא: מדובר בשבויים? מהמעמד הגבוה במדינה?
שנלקחו לעזה?"
יונית סקרה אותה במהירות, "מהיכן את יודעת?" שאלה.
רבקה שאפה אוויר ואמרה בקול נמוך, "חלמתי חלום מוזר, החלטתי לשאול
אותך, אולי את יודעת במה מדובר".
יונית התנשמה עמוקות, "מה חלמת? תוכלי לספר?"
"צעקות, פריצה לבסיס, שבויים", אמרה רבקה.
"ומהיכן את יודעת שהם שייכים למעמד הגבוה?"
"זה כבר ניחוש שלי, המדינה לא תסתיר את המקרה אלא אם כן הם רמי
מעלה".
יונית נאנחה עמוקות, "זו קטסטרופה. לא פשוט לאף אחד, קשה לצמרת
הביטחונית המדינית לעכל מה קרה, הטרוריסטים דורשים דרישות
מרחיקות לכת, אנחנו לא יכולים לתת להם. מצד שני יש לחץ עצום
להיענות לדרישותיהם, ולא אמרתי לך כלום כמובן. אנחנו לפני מלחמה
מול עזה".
רבקה סקרה אותה, לא מסתירה את תחושת הבהלה שחשה.
"מסכנים ההורים של השבויים, הלוואי שכבר יחזרו", הוסיפה יונית לומר,
"זה לא מתיישב על הדעת".
"שיבוא כבר משיח", נאנחה רבקה בתגובה, "יהיה בסדר, יונית", הוסיפה
כמו לעצמה.
*
הוא מגיע לארץ הקודש בלי רעש, בלי צבא.
בשגרירות הישראלית באתיופיה הכירו את סבו המלך סלאסי וסייעו לו
להנפיק דרכון ואשרת כניסה.
הדרך עברה עליו בהתרגשות עזה, מבין שלמרות שאינו יודע היכן אגנס
מתאכסנת, בוודאי מישהו יכוון אותו, בארץ הקודש. הוא לא יספר להם על
יחוסו, שם הרי כולם מיוחסים.
אוויר נעים קידם את פניו, הוא השתטח על הארץ בספונטניות ונישק את
האדמה.
בגדיו היו שונים, הוא לא נראה אדם מערבי רגיל, אבל הוא לא שם לב
לכל זה.
כי כשאתה מלא במשהו גדול בתוכך – אתה לא חי את העולם סביבך אלא
מחובר לעצמך באופן מלא.
הוא תר אחר מישהו שיכוון אותו, הוא יודע לדבר בשפת אמו, אמהרית,
ומצליח להתבטא מעט באנגלית, אבל זה לא הספיק, למרות זאת הוא
הופתע לראות דוברי אמהרית רבים.
הם היו אדיבים, והשתדלו לסייע לו, הוא נשלח לשגרירות אתיופיה
בישראל, בתל אביב, שם הקשיבו לו.
כשהבינו מי הוא, הוא התבקש לחכות. לאחר מספר רגעי המתנה, נכנסו
לשגרירות אנשי ביטחון ומשטרה שהורו לו להתלוות אחריהם.
הילו מקונן לא הבין מדוע.
מה פשר התכונה הזו סביבו?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
