שבת פרשת יתרו
אני בבית הכנסת, וזה רגע קדוש שלי,
בשבילי.
אצלנו בבית הכנסת יש מנהג קבוע:
הפסקה קצרה בין תפילת שחרית לקריאת התורה,
הפסקה של חמש עשרה דקות הניתנות למתפללים ללימוד הפרשה.
הרבנית הזקנה, אשת האדמור זצ"ל ישבה בכיסאה, במקומה הקבוע והצדדי
ואת ניגשת אליה, באת שמחה, באמת עם רגשות של הודיה,
"אני מודה לד' על החסדים, כמה שמחה היתה בי בחתונה"
ספרת לה,
הרבנית שמחה איתך, באמת
אך ענתה:
"לכל אחד יש חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה, צריך להסתכל על המלאה"
"כן" ניסית לשכנע אותה,
"חסדי ד', כמה שפע"
והיא הנהנה בראשה – אך לא קיבלה
כאילו היתה בה הידיעה,
שדווקא עכשיו, ברגעי החסד האלה, בשמחה
צריך לחזק את החצי המלא, שיחזיק את הריק.
דיברה, וידעה אל מי היא מדברת.
אל אף שלא הייתי פעילה בשיחה שלכן…
באותה שבת הגעתי אני לבית הכנסת עם כאב בלב, עם הריק.
ישבתי שם בצד, מקשיבה לשיחה שאינה שלי,
אבל נושמת כל מילה.
זה הרגיש כמו נחמה.
יצאתי עם בחירה, להחזיק את הריק עם המבט על המלא.
"לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים"
והנה תמונה של זו"צ מהשבוע האחרון 🙂
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
