ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ארבע משפחות שכולות מהעיר דימונה סיפרו לי מה נותן להן כוח. נדמה לי שכדאי שנקשיב.
שרית, אימא של ליעם בור גלאון שנרצח בנובה, הייתה המרואיינת הראשונה בערב הזיכרון שנערך שם אמש. כולנו מכירים את המשפט "אין 'לא יכול', יש 'לא רוצה'". אבל שרית סיפרה שמאז שאיבדה את ליעם, המשפט שמלווה אותה הוא אחר: "אין 'לא יכול', יש 'אני צריך עזרה'". היא סיפרה בפתיחות איך צללה למטה בעקבות האובדן, ואיך קיבלה עזרה חשובה וחיונית מהקהילה והמשפחה.
אחר כך ראיינתי את איציק, אבא של מתן רוזנברג שנרצח ליד קיבוץ רעים. אשתו, שני, איבדה גם את הגיס שלה ואת אחיה באותו בוקר. "הכלל שלנו הוא כזה", אמר איציק. "אנחנו יודעים שיש לנו בכל יום שלושה אורחים – הכאב, הזיכרון והגעגוע. הם מגיעים ואנחנו מוכנים. מחכים להם. אבל הם לא האורחים היחידים. יש אהבה, יש תקווה, יש שמחה".
סלביק הוא אחיו של השוטר רס"ם אליק פוזניאקוב, שהציל רבים באותו בוקר ונפל תוך כדי לחימה במחבלים. ומה נותן לו כוח? "השבת. בשבת אני מרגיש נחמה, מרגיש טוב יותר. וגם הגאווה. אני כל כך גאה באח שלי. עצוב וגאה".
ורותם היא אלמנתו של רס"ב יקיר בלוכמן, שגם הוא הציל וחילץ צעירים רבים תחת אש בנובה. "כואב לי מאוד, אבל לקח לי זמן להבין שכל כך כואב לי – כי היה לי כל כך טוב. היו לי 11 שנים עם בעל ואבא נפלא לילדיי, ואני מודה על זה".
תודה לארבע המשפחות היקרות, ולתושבי דימונה שבאו להתחזק ביחד. בפרט בימים אלה, יהי רצון שנחפש וגם נמצא – מה נותן לנו כוחות?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
