מנסיוני בקליניקה בעבודה עם ילדים, נערים והורים, אחד האתגרים הגדולים הוא ללמד את הילדים (ועצמנו) לעמוד על שלהם, אבל לעשות זאת בלי תוקפנות, בלי לדרוך על אחרים, ובלי לוותר על עצמם.
יש ילדים שמתקשים להציב גבול.
מוותרים מהר, שותקים כשמשהו מפריע להם, מפחדים לאכזב, מתכנסים בעצמם ובולעים הרבה מאוד כאב ואכזבה.
ויש ילדים שמצליחים לעמוד על שלהם אבל בדרך פוגעים, תוקפים, דורשים, או מנסים להשיג את רצונם בכוח פיזי או מילולי.
"אסרטיביות" היא שביל הזהב שבין ויתור לתוקפנות. היא היכולת לומר: "אני יודע מה חשוב לי, מה אני מרגיש, ואני מבטא את זה בצורה מכבדת" זו היכולת לשים גבולות ברורים, להשיג מה שאני רוצה, אך מבלי לפגוע בשני.
מצד אחד- גבולות ברורים.
מצד שני- כבוד לזולת.
מצד אחד- לדעת לבקש, להתעקש, להגיד 'לא' כשצריך.
מצד שני- בלי להשפיל, בלי לצעוק, בלי לבטל את האחר.
וזו מיומנות שילדים לא לומדים מהסברים הם לומדים אותה מאיתנו ודרכנו.
כשהם רואים הורה שמסוגל לומר בנחת: "זה חשוב לי", "אני לא מסכים", "אני מבקש שתכבד אותי"
הם לומדים שאפשר להיות חזקים בלי להיות כוחניים.
וכשהם רואים הורה שמוותר על עצמו פעם אחר פעם, או להפך מתפרץ ודורס רק כדי שישמעו אותו, הם מפנימים שאלו הדרכים האפשריות.
אסרטיביות בריאה מלמדת את הילד שני דברים חשובים: שיש לו זכות לרצות, ושגם לאחר יש זכות.
בדומה למה שמפורסם בשם רבי בונים מפשיסחא שאמר שלכל אדם יש בחייו שני כיסים.
בכיס אחד עליו לקחת את המשפט "בשבילי נברא העולם" (הזכות לשאוף, לחלום ולממש) ובכיס השני: "ואנוכי עפר ואפר" (לתת מקום גם לאחר ולנהוג בענווה ובצניעות)
האיזון הזה הוא הבסיס למערכות יחסים בריאות, לחוסן רגשי, וליכולת לגדול עם ביטחון עצמי שאינו בא על חשבון אחרים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
