פגשתי השבוע חברה בגינה.
אחר הצהריים רגיל. נדנדה, מגלשה, ילדים שמתווכחים על תור. אמהות שמנסות לגנוב רגע של שקט בתוך הרעש.
לקח לי רגע לזהות אותה.
לא הפנים השתנו, הנוכחות. משהו בה זז. בחירה קטנה שמספרת סיפור גדול.
אצלנו, שינויים כאלה לא עוברים בשקט. הם נשמעים גם כשהם לא נאמרים.
ישבנו על הספסל. התחלנו בילדים, כמו תמיד, ומהר מאוד הגענו ללב.
"לא מכבדים אותי בבית", היא אמרה.
פשוט. בלי דרמה.
למה? שאלתי.
"הערות. כל הזמן הערות.
על החצאית. על כיסוי הראש.
אמא שלי עושה פרצופים.
כאילו… מה זה משנה? העיקר מי שאני."
שתקתי רגע. נתתי למילים מקום.
"ומה עוד?"
"אני אוהבת מוזיקה מסוימת", היא אמרה.
"נסענו יחד לרופא שיניים, והיא לא הפסיקה להעיר.
'ה' ישמור', היא אמרה.
אמרתי לה: "זה מה שאני אוהבת, למה קשה לך לקבל?"
הנהנתי.
כי זה לא רק הסיפור שלה.
כולנו רוצים שיראו אותנו.
שיקבלו אותנו.
שיאהבו אותנו, כמו שאנחנו.
בלי לתקן.
בלי להעיר.
בלי לנסות לסדר אותנו מחדש.
ואז, כמעט בלי לשים לב, משהו התהפך בי.
אנחנו כל כך רוצים שיאהבו אותנו כמו שאנחנו,
אבל הרבה פחות שואלים את עצמנו,
אם אנחנו יודעים לעשות את אותו הדבר לאחרים.
את אוהבת את אמא שלך, גם כשהיא לא מבינה אותך?
את מצליחה לראות את הטוב במורה של הילדה שלך, גם כשהגישה שלה מרגישה לך שמרנית ונוקשה?
ובכלל, יש בך מקום אמיתי למי שחושב אחרת ממך?
כולנו רוצים כבוד.
אבל כבוד הוא לא כביש חד-סטרי.
קל לבקש קבלה.
הרבה יותר קשה לתת אותה.
זה לא אומר לוותר על עצמך.
זה לא אומר לשתוק כשכואב.
אבל אולי זה כן אומר להרחיב קצת את הלב, לפנות בו מקום גם למה שלא נוח.
ישבתי מולה וחשבתי כמה זה עדין. כמה זה מורכב.
ואז אמרתי לה בשקט:
"כשאת תצליחי לאהוב את אמא שלך כמו שהיא, באמת, יש סיכוי טוב שגם היא תמצא את הדרך לאהוב אותך כמו שאת."
היא לא ענתה.
ולפעמים, שתיקה היא תשובה.
ובינתיים, בגינה, הילדים כבר עברו לריב על משהו אחר.
ואני חשבתי לעצמי,
אולי אהבה אמיתית לא מתחילה בזה שמבינים אותנו,
אלא דווקא ברגע שבו אנחנו מוכנים לקבל, גם את מה שקצת קשה לנו לאהוב.
ליאת דהן
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
