בשבוע האחרון פגשתי שתי חברות בהזדמוניות שונות, המשפט ששמעתי משתיהן היה: עדיין לא חזרתי לפוקוס מלא.
חשבתי על זה בימים האחרונים לא מעט. נכון, על פניו הכול כבר חזר לשגרה. אבל משהו עדיין לא סגור.
העבודה מתנהלת,
היומנים מתמלאים,
המשימות זזות קדימה.
אבל אם עוצרים רגע ומסתכלים באמת
משהו עדיין לא חזר עד הסוף.
יש עייפות שקשה להסביר.
פוקוס שנשבר מהר.
קושי קטן “להתניע” כמו פעם.
וזה לא במקרה.
אחרי תקופה שבה השגרה השתבשה
עבודה מהבית, ילדים בבית, עומס רגשי, מציאות לא פשוטה
אנשים חזרו למשרד, אבל לא תמיד חזרו לאיזון הפנימי שלהם.
ויש ברקע קולות על חזרה לסבב הבא, אז איך באמת אפשר להיות בפוקוס מלא?
אנחנו יודעות היום, גם מהעולם המקצועי של ייעוץ ארגוני,
שאי־ודאות מתמשכת משפיעה הרבה מעבר למה שנראה כלפי חוץ.
המוח נשאר במצב של דריכות.
גם כשהכול כבר נראה “רגיל”.
וזה משפיע
על הריכוז,
על קבלת החלטות,
ועל האנרגיה היומיומית.
אז מה עושים עם זה?
לא צריך מהלך גדול או מורכב.
דווקא כאן,
רגעים קטנים עושים שינוי גדול.
עצירה קצרה של צוות,
כמה דקות של קפה יחד,
אפשר לשאול את הצוות שלכן או הקולגות:
איך עבר עלינו הזמן האחרון?
ומה יעזור לנו לחזור לפוקוס?
זה נשמע קטן
אבל זה בדיוק מה שמחזיר יציבות.
כי כשיש חיבור,
יש גם קרקע בטוחה יותר לעמוד עליה.
ומתוך זה גם התפוקה חוזרת.
אבל יש נקודה שלא תמיד שמים אליה לב:
כשמדלגים על השלב הזה,
הכול ממשיך כרגיל מבחוץ , אבל בפנים מתחיל להיווצר ריחוק שקט.
לא דרמטי, לא מורגש מיד
אבל כזה שמשפיע בהמשך על האווירה,
על השייכות,
ועל היכולת לעבוד באמת יחד.
בתהליכים שאני מלווה עם צוותים,
אני רואה שוב ושוב
כמה כוח יש לחיבור נכון.
זה לא רק “מעלה מוטיבציה”, זה מחזיר אנשים לעצמם,
ולצוות שלהם.
ולפעמים,
זה בדיוק מה שהיה חסר.
המלצה ממני אליכן: צרו רגעים של ביחד ותראו שכאשר אנחנו עובדים בנפרד, אנחנו רק טיפה בים.
אבל כשעובדים יחד, אנחנו אוקיינוס שלם.
בהצלחה
יפי כרמל- יועצת ארגונית ומומחית בהנחיית סדנאות גיבוש לצוותים
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
