בגלל שלאחרונה אני ב"ה יותר מצליחה להרגיש קצת "חיות" בחיים, להנות, לצחוק, אפילו להשתחרר. כשמגיע נפילה, אז היא מרסקת. כי הנה טעמתי טעם מתוק אז מה קורה לי, אני שוב בדאון? אבל אני בעצם מבינה, שהחיים הם ככה, אני יכולה להרגיש טוב, ואחרי קצת זמן להרגיש רע, וזה בסדר. ואולי עכשיו זה קיצוני, זה לא מאוזן. אבל אני אלמד לחיות עם זה.
אני גם יודעת שברגעים של כוחות, של תקווה, יותר קל לי, אני עם אופטימיות כזו, עם מוטיבציה. וכשמגיעים הרגעים ההפוכים, של הייאוש והחוסר כוחות, אני מתאמצת, ממש מתאמצת ונלחמת בכוחות גדולים לא להישאב. אבל אני לא משלה את עצמי, לפעמים אני מצליחה להתגבר, לפעמים לא. זה מלחמה. זה מלחמה אמיתית. אני יכולה להרגיש סיפוק, של הצלחה, של הרגשת מיצוי. אני יכולה אבל גם להרגיש אכזבה, תסכול. אבל אני לומדת לקבל. לקבל את עצמי איך שאני. להגיד לעצמי:
"איילה, את מרגישה עכשיו ככה, זה בסדר. מותר לך. לא משנה גם למה, את מרגישה ככה וזה בסדר. ואני איתך. אני איתך. אני הכי מבינה אותך בעולם. אני הכי גם יכולה לעזור לך. נכון, לא תמיד תרצי עזרה, לפעמים גם תרצי לבכות, אפילו אולי להתמסכן, זה בסדר. מה שמרגיש לך אני איתך. אני לא רוצה לשפוט, לא לבקר, אני רק רוצה להיות איתך. הכי איתך. ברור לי שאני לא תמיד אצליח והרבה פעמים לא יהיה לי סבלנות אליך, (כלומר אל עצמי). אבל אני אנסה, אני אשתדל, והלוואי שגם אצליח".
אז כתבתי את הקטע הזה שקראתן עכשיו, כשהרגשתי יותר בטוב.
אבל אז עבר עלי אירוע מאוד לא פשוט שהיווה בשבילי טריגר רציני ועוצמתי, הוא לקח אותי ושאב אותי חזק. הרגשתי שאני נעלמת ונאבדת תחת כל מה שהשתלט.
הלכה איילה. הלכה לה. האם תשוב? מחכה לה.
נעלמה לה לפני שנים. אך היום, גם הדמות שכבר למדתי לחיות איתה ברחה. השאירה אותי בלי מילים.
לא מכירה את עצמי. מי זה מי שבא? חפץ? בנ"א? ייצור מוזר.
אני לא מרגישה.
רוצה להטיח את הראש חזק. לשמוע בום. לצרוח די. להזדעזע או אולי לזעזע
השתלטה עלי רוח. מעיפה אותי מצד לצד, מכניסה בי טירוף. מה זה השיגעון הזה? איפה הוא האי שפיות? איפה?????????????
איפה אני????
איכשהו התאוששתי, או אולי התנתקתי? כי קצת חזרתי לעצמי. אבל אז הגיע משהו חדש, טלטל במקצת. ואני מוצאת את עצמי נופלת, שוב. בהתחלה חשבתי מה פתאום, זה לא משפיע עלי, אני בסדר הכי בעולם. אבל התבדיתי, ראיתי שאחרי כמה ימים הנפש שלי תבעה את עצמה.
ושוב, אני מוצאת את עצמי בימים קשים. כ"כ קשים וכואבים:
לא רוצה לפקוח את העיניים. לא רוצה לקום מהמיטה
לא לחשוב, להרגיש, להיות.
לא מעוניינת שהמוח, השכל, הלב והרגש יעבדו. אבל הם פועלים גם בלי לשאול אותי. כל הזמן, כל רגע.
האמת, גם הניתוקים לא פיקניקים.
זה הרצון להעלם, לא להיות נוכחת. בכלל.
ולכן כל חלק בי במלחמה בודק אם יצליח.
גם התת מודע מנסה בכל דרך, לפעמים אני מודעת ולפעמים לא.
רק שלא אחיה בעולם הזה. בסבל, באשמה, בכאב, בשנאה.
בכל הרגשות הקשים שמופנים כלפי מישהו אחד. בלי רחמים, בעוצמות מטריפות.
אז כן, החיצים האלו מופנים אלי. אני במאבק איתם.
והמון פעמים אני מובסת, נופלת. מתרסקת תחתם.
הם עושים בי מה בא להם. משאירים אותי מדממת, צורחת בחוסר אונים.
יש פעמים שאני מצליחה טיפה להדוף. לפחות לקצת זמן להיות חזקה מולם.
אני רוצה לכתוב שזה מלחמה אבודה מראש – אבל האמת שזה מלחמה גם אם להאמין שאני אצליח מול הייאוש שנוכח.
כל החיים מאבקים. ישנם יותר עוצמתיים או קריטיים מול כאלו שיותר חשובים ונצרכים.
אבל כל מלחמה היא מלחמה.
בין אם זה קולות, של ייאוש או תקווה. בין אם זה פעולות, של חיים או מיתה.
הכל משפיע על החיים. על תחושה, על חשיבה, על עשייה וההפך.
אני רוצה לנצח.
במלחמת הקיום שלי. במלחמת התקווה. במלחמה שלי מול עצמי, ובכל המלחמות הלא נגמרות.
אני מרימה עיניים, בתקווה ובתפילה,
שיהיה לי כוחות לכל אותן מלחמות, שאראה ואחווה את מה שנשלח אלי לצלוח או שלא.
ובמיוחד ארגיש, שאם לא הצלחתי או לא התגברתי. לא זה מספר עלי, מראה ומלמד על מה שכן הייתי ועל מה שאני תמיד:
חלק אלוק ממעל.
ונוסיף נ.ב. שעכשיו אני כותבת אל עצמי קצת מהשפה לחוץ.
ואם נמשיך לייחולים: הלוואי ואני ארגיש ולא רק אדע – על החלק הזה שבתוכי. שאאמין לו, הכי מבפנים.
וגם הלוואי, שכולנו, כל העם המיוחד הזה, נרגיש תמיד שאנחנו אהובים, רצויים, בלי קשר לשום דבר. בלי אבל ובלי למרות. כי ככה. כי אנחנו חלק מהדבר המיוחד הזה. אמןןן.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
