הימים עברו להם, והנה איתם מגיעה בשורה משמחת! אני עוברת דירה! לא מאמינה. לא מעכלת, חלום מתוק מדי. כמובן מתקשרת לבשר לקרובים לי שחיכו איתי בהמתנה המורטת עצבים הזו. וככה, אני כולי עם תקווה וצפייה ומתח קל מגיעה לדירה החדשה.
ואחרי זמן מה מסתבר שההתרגשות או הלחץ או לא יודעת מה, או אולי הכל ביחד נהיו לי לתערובת מסובכת שסחטו אותי לגמרי. כל השבועות הארוכים והקשיים שליוו אותי ולא היה לי איך להכיל אותם הצטברו ועלו. וזה היה לא קל. מה עוד שהשינוי המטורף הזה לדירה שיקומית, מפוקחת, עם מסגרת וכללים היה לי נורא קשה. לא הצלחתי לקבל את כל המעבר הזה, הרגשתי שזה גדול עלי, שאני רוצה לברוח. רחוק. לא להיות בתוך כל הבלגן הגדול שקורה לי.
וזה משהו שמלווה אותי הרבה, הצורך לברוח כשקשה, למקום אחר, למקום הבא. קשה להתמודד עם מצב שהוא קשה. יש רצון כזה לעבור הלאה, אולי שם יהיה טוב. וזה אשליה כמובן, כי כל מקום הוא לא משולם. ואני עובדת על עצמי לא להחליט מתוך סערה של רגשות, לנסות לתת צ'אנס, לבדוק, לחשוב.
וגם בדירה, היו שעות שאמרתי יאלה אני קמה והולכת, ובעזרת אנשים שתמכו בי והסבירו לי שזה נורמלי הקושי של המעבר, שזה יעבור. שהמשפט שעיצבן אותי לשמוע אבל כנראה נכון – "כל ההתחלות קשות" מדבר גם עלי, ובמיוחד אלי.
ונכון, הייתי מתפרקת, בוכה בלי שליטה, בכאב נורא ואח"כ אוספת את עצמי בחזרה. אחרי מפגש עם חברה יקרה שלי שהייתה איתי, הקשיבה, נתנה לי לפרוק את הכעס, את התסכולים, את הקושי והרצון לברוח, הייתי מסוגלת יותר לבחון את הדברים שוב. לומר לעצמי אולי זה כן המקום שלי, למרות כל המורכבויות שצצו לי.
ואחרי כמה ימים משהו בי נרגע, הטלטלה הראשונה עברה. ההלם המוחלט ניגמר והגיעו שאלות של אולי: אולי אני אשאר? (להזכירכן, מחשבות סוררות כבר עברו בי – שאין מצב שאני נשארת בדירה הזו!) אולי יהיה לי פה טוב? אולי זה יהיה מקום יציב בשבילי? סמני שאלה שאפשרתי להם להיות נוכחים בלי היסטריה או סימני קריאה.
וככה אני אומרת לעצמי בכל רגע: איילה חכי. עוד יהיה טוב בעז"ה. עכשיו קשה, ההסתגלות הזו מכה חזק, אבל את תעברי את זה עוד, זה יהיה מאחוריך. אני מקווה כל כך…
ויש גם רגעים מתוקים – הכרות עם חברה קרובה, הרגשה של בנייה. קצת תקווה.
והרבה עבודה, תהליך, מסע, חיים שלמים. מילים.
לפעמים אני שונאת לשמוע את המילה "תהליך" די כמה אפשר? למה זה כזה ארוך, לא זז. ואומרים לי: אבל זה תהליך, כן. הבנתי. אבל כמה זמן?? ניראה לי זה בחיים לא ניגמר 🙁
אבל איך המטפלות יעודדו? תהליך הוא בנייה, הוא שווה ולא תמיד רואים תוצאות ישר, אלא רק אחרי זמן. וזה נכון, אבל כואב. מייאש אבל מחשל.
ועם הכל מגיע גם חנוכה, חג של אור.
שנה שעברה שמעתי שאומרים 'חנוכה משפיע אור על כל השנה' אבל האמת שזה כואב לי כי לא הרגשתי את זה כל כך בשנה שחלפה.
מאוד חסר לי ההווי של חג משפחתי, חמים כזה. אני בדירה, הולכת להדלקה במקום שמדליקים, בלי שירים ואווירה. חשבתי על זה עם חברה, למה אנחנו צריכות לגור לא בבית? כאילו מן הרגשה כזו של 'לא פייר', לא הוגן מה שהולך כאן בעולם. איזה חיים מוזרים מתנהלים כאן, ליד כל החיים הרגילים והתקינים.
יש סופגניות, סביבונים. חנוכייה, נרות. משפחה שיושבת יחד.
מה אני מרגישה מול זה?
אני די מנותקת, זה זמן קצת מציף בשבילי. מעדיפה לעבור אותו ודי. בלי סיבוכים.
אני רוצה שהאור שיש בימים האלו יעבור גם דרכי, ישפיע גם עלי, שאני יצליח להרגיש אותו. למרות כל הבועות שאני נמצאת בהם, הבריחות מהצפות שסוחטות. התקופות המאתגרות שאני נמצאת בהם.
שאני, וחברות שלי שסובלות כמוני, שמתמודדות עם החיים, שנלחמות, שלא מוותרות למרות הכל. ואני מקדישה לכן את זה באהבה: הלוואי ונרגיש אור עוטף, שמחמם את הלב ומרפא את הנפש.
חנוכה זה גם חג של ניסים, הקב"ה יכול לעשות הכל, גם נס הכי לא צפוי. הכי לא הגיוני. הו, הלוואי וניראה ניסים. הלוואי.
אמן שכל עמ"י וכל מי שקוראת אותי, כולנו, נתברך באור של בריאות, אור של שפע, אור של ניסים וגאולה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
