המון בנות יצאו לסיבוב לקפיטריה עם מלווה אחת הצוות כוח העזר ורק אני לא יכלתי לצאת כי אני כתובה במחשב שאין לי יציאות. שרי האחות שלחה אותי לדבר עם האח והוא שאל מה קרה בשבוע האחרון שכתוב עלי שאין לי יציאות. הוא בדק וראה במחשב ואמר: " אהה כן (בטון של אהה כן מה את רוצה, עשית כזה מעשה אז את עוד רוצה שיאשרו לך לצאת?) אין לך ביקורים ויציאות".
נבהלתי, כי בפעם האחרונה שאמרו לי שאין לי ביקורים, ביקשתי שיאשרו לי ובדקו וביקשו מהרופא והוא אישר לי באופן מיוחד רק ביקורים אבל לא יציאות, אז כולן יכלו לצאת ורק אני לא. התבאסתי מאוד.
הלכתי לחדר והגיעה האחות הנחמדה לבקש ממני למדוד לחץ דם, שאלה אותי מה קרה לי ולמה אני ככה ניראת, סיפרתי לה כולם יצאו ורק אני לא, אז אמרה לי "כן בהחלט באסה". זהו, לפחות ביקשתי מחברה לקנות לי כמה דברים, לא מגיע לי להפסיד גם להתפנק עם משהו טעים.
אז אני בלי יציאות כבר מלאאא זמן. מקבלת רק ביקורים. רואה רק את החברות שנמצאות במחלקה, את הצוות וקצת את המשפחה. אני משתגעת כבר, נמאס לי להיות סגורה פה. בא לי לצאת כבר לעולם שבחוץ. מבינה למה אסור לי, מבינה למה אסרו עלי, מבינה הכל, אבל כבר נמאס לי ומותר לי גם להתלונן.
די אני רוצה שיבואו לבקר אותי ואני רוצה שיהיו לי שיחרורים, ואני רוצה כבר להרגיש טוב. נמאס לי כבר להיות פה במחלקה
די דיינו כבר. ניגמר לי הכוחות, לא רוצה להגיע למצב של אפיסת כוחות. ולא של פיצוץ. רוצה לבכות חזק חזק, להוציא את כל מה שמצטבר בי המון זמן, את התסכול והחוסר אונים, את הכאב, הייאוש וההסתרת פנים. רוצה לצרוח בלי מילים, לצעוק את כל הסבל שלי שנמצא לי בלב השבור לרסיסים.
בחורה שכאובה, ילדה קטנה. מאושפזת, חולה.
מחפשת אחרי ההחלמה, לא יודעת היכן היא התשובה. איפה המפתח להרגשה טובה.
ובתסכול גדול מעיפה כל דבר, צורחת לעולם: נמאסו עלי משחקי החיים האלו, רוצה חיים נורמליים באמת, טובים מעומקם. מגיע לי כבר!
איפה הם החיים האלו? עושה המון בשביל לקבל אותם. רק תנו לי את זה ואלך לדרכי. לא מוצאת את שאהבה נפשי. והולכת בבושת פנים. בלי מה שחיפשתי כמה שנים – הרצון לחיים טובים, בריאים ושמחים.
אז כשתמצאו את מה שאני מחפשת בבקשה תעדכנו, כי אני בחיפושים ועדיין לא מצאתי. ואם תמצאו – רק תעדכנו.
האם יש לי סיכוי בכלל לחיות חיים כאלו? האם יש לי סיכוי להרגיש טוב? לחיות טוב? שאלה. שאלה קשה. מכאיבה. אולי אפילו שמגיעה ממקום כ"כ עדין ומיואש אולי. מנסה להחזיק בתקווה.
אוי תקווה. כמה יפה את, כמה מוארת ומלאת נצנוץ רך וחמים. כמה אנחנו צריכים אותך בחיים. נשענים עליך, חיים אותך. גם אם את קטנה, כמעט ולא ניראת, תמיד את מנסה להיראות. ואנחנו מנסים להישען עליך, להיאחז בך. כמה שאפשר.
אבא.
אני יודעת שמגיע לי את הטוב הזה שאני חולמת עליו. אני יודעת שמתישהו אני אקבל אותו, שהוא נמצא אי שם רחוק, אבל הוא נמצא, ממתין לי, לרגע הזה שבו אני יהיה מסוגלת לקבל אותו.
אני מרגישה אותך אבא,
כאילו אומר לי: "בתי, יש לך שליחות לעבור כאן, יש לך דרך ותפקיד.
קודם תעברי את כל מה שמיועד לך ואז הטוב האמיתי ממתין לך. מבטיח לך. הוא מחכה לך.
אבל לפני כן, יש לך שליחות מיוחדת לעשות פה בעולם, את צריכה להעביר איזה מסר לכולם"
אני פה. עם שאלות, המון.
אבל אני יודעת שאבא שלי איתי, בכל הדרך הזו, מחבק ואוהב
אז יש לנו שליחויות כאן בעולמינו, בואו ננסה למצות אותן כמה שאפשר.
בהצלחה יקרות!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
