מתמודדת נפש: "תצילו אותי מעצמי"

מצאתי חברת נפש וזה גילוי מדהים. בעצם חברה מהאשפוז שהיא כמו אחות, הקשר איתה הוא חזק ועמוק מאוד אנחנו הגענו עוד בתחילת הקשר שלנו להבנות מדהימות, נקודת הפתיחה של הקשר שלנו הייתה גבוהה. ואנחנו העברנו ביחד חוויות קשות אחת עם השניה. היא הייתה איתי בחוויות שאני עברתי, בהצפות.

אני זוכרת שאני חזרתי מיציאה אחת שגרמה לי להצפות נוראיות וחזרתי למחלקה מוצפת נורא אז ישבנו ככה בכורסאות בלובי והיא הייתה שם בשבילי ודיברנו

או למשל כשהיא חזרה אחרי יום קשה שעברה ושתינו ישבנו על הרצפה במרפסת ואני הייתי שם בשבילה והכלתי אותה. וככה עוד חוויות אחרות. נוצר לנו קשר מיוחד. היינו מדברות שעות על גבי שעות.

בשבת האחרונה היא הזמינה אותי אליה, היא כבר שוחררה מהמחלקה ורצתה שאני יבוא להיות איתה בשבת. את האמת שקצת חששתי. מה יהיה, איך נתמודד שתינו אם פתאום לא נרגיש מספיק טוב?

השבת הזו הייתה משהו שלא תארתי לעצמי. אני קוראת לה שבת העצמה. בשבת הזו לא הפסקנו לדבר, מתחילת השבת ישבנו ודיברנו על המון נושאים. מחוויות ילדות קשות שהזדהינו בהן אחת עם השניה ועד חוויות מהמחלקה ונושאים עמקים יותר. אבל השיתוף הזה עם מישהי שהיא כמוני, מתמודדת נפש. שמבינה אותי בלי מילים, ישר. זה מרפא, זה הכלה שלא קבלתי כבר מלא זמן.

בלי הרבה הסברים. היא שם, היא חיה את זה כמוני וזה עשה לי טוב. האמת שהכרנו אחת את השניה בפרק זמן קצר אבל מרגיש שעברנו חיים שלמים ביחד. שבת אחת שעברתי איתה העצימה אותי כ"כ כמו כמה טיפולים פסיכולוגיים שלמים. וזה מדהים.

אז איך התנהלה השבת? התארחנו אצל משפחה אצלה אכלנו את הסעודות. לא הרגשתי שם מאד בנוח, ובגלל שדיברו כל הזמן על נושאים טריגרים הייתי די מוצפת. היה קטע בסעודה שלא הרגשתי טוב, חברה שלי העבירה לי את הסלטים ואני מתוך הייאוש שלי וההרגשות הקשים – לא מבינה מה היא שואלת אותי שאלות על אוכל אני בלי תאבון בכלל, והיא שואלת אותי: 'את רוצה לאכול את המרק הזה? ואת רוצה את הסלט הזה?' ואז היא שואלת באותה נימה: 'את רוצה איטומין'? (כדור הרגעה). ואז מתוך הכאב ותחושת ההזיה של הפרדוקס שהסצנה הזאת מול כולם, התחלנו להתפוצץ מצחוק.

שתי בחורות בסעודת שבת. מרגישות רע, במשפחה זרה. מדברות על נושאים כואבים כשלידן הכל שמח וצוהל, ומה הם שואלות אחת את השניה? את רוצה כדור הרגעה? זה היה סיטואציה הזויה, אמרתי לה כן בואי נצא. הלכנו. התאפסתי קצת יותר והיה בסדר. וכמובן מצאנו את עצמינו שוב בפוזה יושבות ומדברות. עברה עלינו שבת מדהימה ומיוחדת.

אני אשתף אתכן קצת מה דיברנו:

אנחנו המתמודדים, מתמודדים מול עצמינו, מול הפרעות שיש בתוכנו, מחלות, כאבים, טראומות, משקעים. המון דברים שהובילו למה שנקרא: התמודדות נפשית ואין לנו אפשרות לברוח מעצמינו. מי שחולה בכל מחלה אחרת בלי השוואה של הסבל כמובן, יכול להסיח את הדעת מהמחלה, יכול לברוח ממנה. אנחנו לא יכולות לברוח מעצמינו – ממה שנמצא בתוכנו, וזה קשה כ"כ. לפעמים זה קורע ובא לנו לברוח וכבר לא להיות עם מה שאנחנו מתמודדות אבל אי אפשר, זה מה שנכפה עלינו, להתמודד עם עצמינו. וזה קשה, כ"כ קשה.

משתפת בשיר שכתבתי:

תצילו אותי מעצמי, אין לי לאן לברוח.

אני רוצה לרוץ בלי כוח, למקום בלי שם.

להיות בלי אף אחד. להגיע ולמצוא אותי לבד.

גם בלעדי.

כלואה בתוכי, מנועה מללכת.

זה מתיש. 

אין לי דרך איך להסיח את הדעת,

לא לחשוב או להרגיש.

מהאני שלי, מהתמודדות שלי. מהמחלה, מההפרעה,

מהכאב – בן לוויה הקבוע.

אבל הוא מגיע איתי לכל מקום,

ואני רוצה קצת לנוח

כלואה בבית כלא של עצמי –

ולא אני הכנסתי אותי לשם

נבחרתי משמים להתמודד –

ולפעמים בלתי אפשרי בכלל

וזה קשה ומאוד קשה.

יום יום. שעה שעה. רגע רגע.

התמודדות ש

אין דרך קצת לנוח ממנה

מלחמה שלא ניגמרת,

מלחמה שאולי יום אחד יכולה להיגמר?

שהשם הטוב יקח ממנו

את כל הכאבים והמלחמות ומהר…

אמן!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

משתמשים במסכות? תזהרו, שיום אחד לא תגיעו לקצה, כמוני | איילה קליין "אני ביאוש עמוק, אם קשה לך לקרוא, תעזבי כבר עכשיו…" | מליבה של מתמודדת נפש מתמודדת נפש: כשאני אומרת 'אין לי כוח' זה לא כמו כל אחת שאין לה כוח… לא לבעלות לב חלש: "לא רציתי לחשוב מחשבות חיוביות, לא לאחוז בתקווה, רק רציתי להפסיק את הסבל" "אצל מתמודדי נפש, המקום הזה שרוצה לחיות הוא כל כך שברירי, עדין ולא יציב…"