מה עברתי, גיהנום. פשוט רגעים איומים. לא היה ברירה ואני מתגלגלת ומוצאת את עצמי צריכה להגיע לאשפוז. בכיתי את נשמתי שאני לא רוצה מחלקה סגורה. לא רוצה! אבל לא היה מנוס מללכת למיון. אז הייתי במיון, דיברתי עם פסיכיאטר והבנו שהמצב קצת יותר טוב ואני יכולה להשתחרר בלי להתאשפז. איך הייתי מאושרת!
עברתי את הכמה ימים האלו של ההתאוששות מהחרדה הזו של לקראת אשפוז. ואחרי זה אני שוב מגלה שאני חוזרת לאותה נקודה, לאותו מצב, לאותו בור איום ונורא.
אבא שבשמים – עזרה!
אלוקים. תן לי משהו, סיבה מספיק טובה בשביל לרצות לקום מחר בבוקר.
תביא לי איזה קרן אור, שתלטף אותי בתוך החושך
אני משתוקקת שיגיע דבר שיכנס לחומות שמקיפות אותי, שארגיש משהו אמיתי, טהור, מבפנים.
אני נואשת, מיואשת. בלי כוחות, בלי מוטיבציה. בלי אנרגיות לכלום
השם, אני פשוט צריכה אותך איתי, שתבוא אלי ותראה לי שאתה מחבק אותי.
די, לא מסוגלת כבר להסתרה הזו. לא רוצה אותה!
אני חייבת עזרה, אני יודעת.
מעומק התהום שאני נמצאת כרגע עולה בי ההבנה שאני חייבת שיקרה משהו, משמעותי
החיים שלי לא יכולים להמשיך ככה, אני קורסת ומתרסקת פעם אחר פעם
אני חייבת ישועה. חייבת נס!
לא רוצה למצוא את עצמי שוב במקום שאין בו דרך חזרה.
הקב"ה, תעזור לי. בבקשה!
שוב אני מרגישה שאני מתחילה לאבד את זה. לאבד את השפיות שלי. השיגעון הולך ומגיע לו. איזה מין חיים אלו, איזה? איזה?! אולי כבר עדיף לי סופית להשתגע וזהו? לא להיטלטל בין החיים הנורמליים והשפויים לבין רגעי סף איבוד שפיות. לא יודעת מה אני רוצה. לא יודעת מה קורה לי. לא משנה כבר. העיקר לשרוד את החיים. לעבור עוד יום, ועוד. עד מתי? לחכות שמה יקרה? לא יודעת. השם יודע. או שיקרה משהו עצוב, או שמה? אין תשובה.
זהו. נמאס לי. סופית. נמאס לי מהחיים האלו. אבל כל שניה מגיע רגע שאני מודיעה הודעה ברורה שזהו, נמאס לי, ניגמר לי, סיימתי. האמת הרמתי ידיים מזמן, אין לי כבר מה להרים שוב, הכל מושט למעלה, מחכה ללא נודע.
מה אני אכתוב? על הכאב שמרוב כאב כבר לא נמצא. על הגנות שלמות של הנפש. על קיפאון של רגשות – כי הלב לא יכול להכיל עוד. הוא קיבל פריז, נהיה קרח. לא כואב כבר, לא עצוב. אבל גם לא שמח, לא מרגש.
אוף. יש לנו שמחה וכולם מצפים ממני להתרגש, לשמוח, לקפוץ מאושר. ואני – שקועה בתוך עצמי. לא מזיז לי, לא נכנס לי, לא מרגיש לי. אני רוצה לחייך, אני עוד יותר מזה רוצה לחייך חיוך מפה לאוזן, אמיתי, מאושר. אז למה הוא לא מצליח? למה הוא לא מגיע?
אנשים סביבי מצפים שאשמח, אבל אני גוש קרח. בעצם אולי יותר נכון לא גוש קרח, כי אותו אפשר להמיס. אותי לא יודעת כמה אפשר. הלוואי. אולי הדימוי היותר מוצלח זה כדור שחור, אטום, קשיח. דופקים עליו והוא לא זז. בועטים בו ואין תגובה. בא לי גם להציע פעולות יותר נעימות, אבל לא עולה לי. מה לעשות:(
אני פשוט שונאת את הכדור הזה. שונאת. למה? כי הכדור הזה הוא גם כדור שנמצא לי בקנה הנשימה מלא פעמים, בכל הזמנים שאני מרגישה שכואב לי ואני מוצפת יותר מדי, הכדור השחור הזה מעיק לי בנשימה, עוצר לי את הנשימות שלא יהיו רגועות או שלוות. אלא קטועות, מיוסרות. לכן אני לא סובלת את הכדור ההוא, כי הוא ככה נראה. אז מה איך זה הגיוני שיש לי שני כדורים בחיים? כנראה הם הפכפכים, הם בדיוק משלימים אחד את השני. כשהאחד לא יכול להיות נוכח השני ממלא את מקומו. מדהים אה?
בא לי ללכת הכי רחוק שיש בעולם. למקום בלי אנשים, בלי רעש, בלי בלגן, בלי שאצטרך לשים מסיכות, להציג, לחשוש על כל פעולה, לדאוג מכל אמירה, להיות לא רגועה מאיזה ארוע או מהסביבה. פשוט לנוח. לנוח מהחיים. (אפשר בכלל לנוח מהחיים?) כוונתי לנוח מבני אדם. לא להיות כל הזמן סביב אנשים. כמה אפשר? רוצה שקט. אולי אני חיה באשליה, שאם אברח לי לאיזה חור נידח כזה, אהיה עם עצמי משהו בתוכי ירגע? יכול להיות שאני מדומיינת, אולי. אבל בא לי. פשוט בא לי. יודעות מה, לא אמרתי הודו, אפריקה, או כל דבר בסגנון. אפילו קיבוץ, מושב. בלי אנשים מוכרים.
בעיקרון יש לי פנטזיה כזו בראש, איזה חלום להקים משהו בסגנון הזה:
בית כזה קסום, במקום פסטרולי, שקט, ירוק. שבו יש חדרים לאנשים שרוצים לבוא קצת לנוח ולהתנתק מהעולם, אנשים שעברו משהו או עוברים, וצריכים איזה אי שקט להתאפס. מקום מכיל, חם. מי שמתפעל את המקום חייב להיות בנ"א אנושי, טקטי, רגיש, חם ואכפתי. מקום שהוא מעיין בית החלמה לנפש.
אוי הלוואי והיה כזה מקום הייתי רצה לשם. קצת אוויר לנפש המצולקת, קצת משהו אחר. חבל שאין.
יום יבוא ואני בעז"ה אקים משהו כזה. הלוואי. (ואני מזמינה בחום את מי שירצה לבוא לעזור לי בהגשמת החלום שלי😊)
אני מסיימת בתקווה שהשם ישלח כוחות לכל ההתמודדויות. ואם יש לכן רעיון שיכול להתאים לחלום שלי להתנתק למקום שמרפא את הנפש – אשמח לקבל בתגובות 🙂
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
נפש בהחלמה: העולם שבתוך המחלקה | איילה קליין
ככה מרגיש דיכאון בלי שמש | איילה קליין בשיתוף ממחלקת הנפש
"אני ביאוש עמוק, אם קשה לך לקרוא, תעזבי כבר עכשיו…" | מליבה של מתמודדת נפש
"אצל מתמודדי נפש, המקום הזה שרוצה לחיות הוא כל כך שברירי, עדין ולא יציב…"
"חנוכה? אני די מנותקת, זמן מציף בשבילי. מעדיפה לעבור אותו ודי. בלי סיבוכים"….
תגובה אחת
שלום אני גלית אמא של יהודה בן 34 עם תחלואה כפולה.חזר לפני כשבועים מאישפוז של חודשיים וחצי . אני לא יודעת מה הסיפור שלך אבל זה היזכיר לי את יהודה שאין לו כוחות נפש .ב"ה אחרי פחות מ10 שנים שמתמודד ולא רצה לקבל שום טיפול תרופתי או אחר.את נשמעת מאוד כנה ועמוקה , והאמת? הבנתי מכל הביקורים בכפר שאול ש מתמודדי הנפש הם כך כי הם יותר כנים ויותר עמוקים מהלא מתמודדי נפש ואני חשתי ועדיין חשה קירבה, אמבטיה וחיבור אמרתי.