כשזה קרה לי, כשהסיפור הזה קרה לי, עמדתי במשרד. לא היה לי אוויר. נאלמתי. איזה אנשים טובים. לא הצלחתי לדבר.
אני ממשיכה לחיות בסיפור חסידי. לא יודעת אם לבכות או לצחוק בעיקר אולי, להודות.
כשנסגרו קצוות העלילה ישבתי עם פחית דיאט ספרייט ליד השולחן שלי כדי להירגע. החלטתי שאני לא מספרת את הסיפור הזה לילדים ולא לבעלי עד שבת. נמאס לי כבר מכל מהירות העברת המסרים האלה של הדור הזה שלא מחכה שניה עם כלום. כל החוויות נחוות 'עכשיו עכשיו' 'ומיד מיד'.
"יש לי סיפור לשבת שאתם לא תאמינו", הודעתי לכולם, "מי שרוצה לשמוע, שיבוא לשבת".
"מה אמא?", "ספרי אמא", "מה קרה אמא?", הם התחילו לחלוב ממני פרטים, ואני? בונקר. החלטתי שאני נוצרת. לא מספרת. אני אעמוד בכל הלחצים.
"לי את לא מספרת?" שאל בעלי. "לא מספרת. נקודה. זה סיפור השגחה לסעודת שבת, חכו". הסברתי לכולם שיכולת הבחירה שלהם עכשיו, היא העובדה שהם רשאים להחליט אם הם רוצים את הסיפור בסעודת ערב שבת או בסעודה בבוקר, זה אזור הבחירה שלהם".
וזהו. לא שחררתי יותר. לא נכנעתי.
מה הסיפור?
נתחיל מזה שאני לא טובה במסמכים, לא טובה בגרמנית, לא טובה בלקבוע תור בשגרירות גרמניה. כל מי שעובר את הסיוט הזה של עניינים עם הגרמנים האלה, יודע בדיוק על איזו קשיחות אני עכשיו מדברת. הכל קשה שם, הכל מסובך.
לצאצאים של ניצולי שואה שהיו תושבי גרמניה, יש הרי זכות, כזאת שמשתנה כל כמה שנים בתנאיה, להיות אזרחי גרמניה עם כל מה שמשתמע. עברנו כבר את השנים האלה של הדיונים המשפחתיים אם צריך מהם טובות אחרי כל מה שהם עשו ואם לא.
אצלנו החליטו שצריך וברור שכן להוציא מהם כמה שיותר. את כל זה גיליתי בשנת תשס"ה, כשהבכור שלי נולד. הייתי בת 22 וקצת, ניגשתי לשגרירות גרמניה שהייתה עוד במשכנה הישן ברחוב דניאל פריש בתל -אביב.
"זה לא ככה" הסבירו לי, "ובשביל דרכון את צריכה ככה, ולפני זה את צריכה להתאזרח, והתינוק, בגלל שהוא כבר נולד, צריך להתאזרח בעצמו, צריך תרגום של המסמכים האלה, ושל תעודת הנישואין הזאת, ונוטריון שיתרגם את ההוא". ואני קיבלתי סחרחורת.
אבל ביצעתי את הכל.
זה היה לי ממש קשה.
ונהייתי אני אזרחית גרמנית, וגם הילד. "מהיום", הודיעו לי, "כל יוצאי חלצייך, ילדייך, זכאים אוטומטית לאזרחות משלהם, הם נולדו לאמא גרמניה", זה לא היה לי כזה נעים לשמוע, אבל בסדר. עמדתי בזה. זה הרי לא סותר את היותי ישראלית בעלת תשובה.
כל פעם כשמישהו נולד, התייצבתי כמו שעון אצלם במשרד, חידשתי דרכונים, צילמתי את צילומי הפספורט המוקפדים שלהם בצלמניה הנכונה. תיקתקתי.
בשנה האחרונה התחלתי לזלזל. מודה.
הדרכון שלי פג תוקפו, בכלל לא השתמשתי בו, אולי פעם אחת כשנכנסתי לבריטניה ולא היה לי כוח לחכות בתור של הישראלים.
כשהחלטתי שבכל זאת, חבל, ושכן אחדש, הכל לא הלך לי. לא הצלחתי לקבוע תור לשגרירות, החתן שלי עזר לי.
ביום של התור, הגעתי. "כן?", שאלה אותי הפקידה, "חידוש דרכון", אמרתי לה, "איפה כל המסמכים שלך?" היא שאלה, "לא הבאתי איתי כלום, זה רק לחדש", עניתי, "אז לפחות איפה הדרכון הישן שלך?",
"בבית", עניתי, "אני נותנת לנכדים שלי לשחק איתו 'נסיעות'", אמרתי לה, "ממילא הוא לא בתוקף".
"אז איך את רוצה שאני אעזור לך?",
"אני באמת לא יודעת", אמרתי לגרמניה הצודקת וכל השואה צפה לי מול העיניים.
והבטחתי שאביא ואשלח ואגיע. ושרק תסכים לי. ואז שלחתי במייל איזה תרגום שהיא ביקשה, וזה לא היה הדף הנכון, ותיקנתי, והעברתי למייל של ההיא ואחר כך לזאת. וזהו. קצת ירדה לי כל ההתלהבות.
אחרי כמה שבועות הגיע הביתה דואר רשום. "אמא, נראה לי שזה הדרכון שעמלת עליו, לכי תקחי אותו מהדואר ברבי עקיבא", אמרו לי פה כששאלתי כמה זמן ומה קורה עם זה ובטח לא הבאתי עוד איזה מסמך שמעכב הכל. "אולי זה הפתק מהדואר? אמא לכי תקחי", "ואולי בכלל לא", אמרתי לעצמי. ולא הלכתי כי חשבתי שזה איזה דו"ח מעצבן.
מדי פעם, בהתקדמות החודשים, עלו בי מחשבות שאמרו לי 'גם אם זה כן היה הדרכון, עבר כל כך הרבה זמן, אין לי מה ללכת, זה בטוח כבר לא שם', ולא הלכתי. ודי ויתרתי.
ביום ההוא, עם הדיאט ספרייט, אני מקבלת לפתע מילים כתובות שאומרות כך: "שלום, אני מהדואר ברבי עקיבא, את אפרת ברזל? יכול להיות שהגיע לך מזמן משהו חשוב משגרירות גרמניה? זה כבר אמור לחזור אליהם".
והם שמרו לי על זה, היהודים הטובים של בני ברק. הדפסתי את המילים שהם כתבו לי בפניה, על דף לשבת כדי שיאמינו לי כאן, בסעודה הראיתי לכולם. נרשמה התפעלות רבתית.
מסתבר שיש אנשים טובים שיושבים מאחורי דלפקים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
