לא, אנחנו לא יכולות לעמוד בעידן המידע המציף כל פינה באישיות שלנו.
לא, לא יכולות לקרוא הכל, לא יכולות לראות כל סרטון, לא יכולות לשמוע כל הקלטה.
באותו בוקר קצת צעקתי בלחש מנומס:
די. די.
מספיק.
תנו לי להקשיב רגע לרשרושם השקט של העלים בטבע, לתווים של אורית חברתי הפסנתרנית. היא מנגנת את בטהובן, באך ושופן, יותר יפה מהם.
קצת כמו שפעם היה סוג אחד של אשל וגיל, ועכשיו את צריכה לבחור מול המקרר בסופר את מידתיות התות שתהיה לך ביוגורט, ויהיה לך בעקבותיה, יאני – טוב,
ולא טוב לך. בטח לא ממנו.
כי את יודעת ששפע בהכרח אינו יושב על מבחר חיצוני אלא על דיוק בחירה אישית שלך.
מי יכנס אלייך?
מי ישפיע עלייך?
מי תהיה חברה שלך?
מי יעצב לך את הטעם שלך?
בבגדים,
ברהיטים,
בעיצוב הפאה,
בתחומי העניין,
מי יחד איתך יבנה את האישיות שלך, את השמחה שלך, הפשוטה והסודית.
לא. אנחנו לא יכולות לקרוא הכל, לא יכולות לשמוע הכל, גם הטקסט הזה כבר מעיק עליי. במיוחד שהאנשים הזקוקים לקשב שלנו, יותר מכל, אלה הם הילדים שלנו, ובני הזוג שלנו, גם אנחנו זקוקים לקשב שלהם, אז אם נתפזר למאתיים קבוצות, ונקרא כל מה, שכל מי, שכותב שם – לא יישאר לנו זמן למהלך המתקדם יותר הקשור לעצמיות עצמנו.
ולכל אחת יש את המינון שלה. את יחסי הפנים והחוץ שלה.
וכמה שלא תחפשי עלים, ותחליטי שאת מתנזרת, יהיו מילים שיקפצו לך פתע, ויחדרו לתודעה, ויתפסו לך את הנשמה.
וזה מה שקרה לי השבוע עם חניה פתאומית על מילים של אישה שכתבה הודעה באותנטיות של פרץ רגשות על אחותה, שילדה. תינוקת. בעלת מום. נדיר. שאף אחד לא צפה. מום. נדיר. בעל. מראה. קשה. נכות. בלתי נתפסת.
לא הייתה תמונה רק תיאור של מילה ועוד מילה הקשורה לנראות שלה.
ונעצרתי עליהן. על המילים של אחותה של היולדת. המתארת.
אחות אוהבת.
ודמעות זלגו לי.
אני מכירה, גם אם רק מעט, את האחות.
הנחתי את המילים שלה על השולחן במטבח וברחתי אל תוך הסידור.
הסתכלתי בדמיון על האישה הזו שהרגע ילדה, אחותה של הכותבת, הסתכלתי בדמיון על התינוקת שהרגע הגיעה, הסתכלתי על רגעי השוק, על האחים שלה, על אבא שלה, על סבא וסבתא שלה, שעוד מעט בטח יבואו לבקר, שוב הסתכלתי על האחות,
והמעגל גדל לי בראש,
והשכנים הגיעו,
ואלה מהבניין ממול, וזו שתביא עוגה, ושמיכה, כשהיולדת תחזור.
ואז קפצתי בדמיון אל השנים שיבואו, ואל החברות של התינוקת שיהיו לה בסמינר, בתיכון, שגם הן תינוקות, עכשיו, ילדות רגילות. שלא יודעות ששוכבת לצידן בתינוקייה, אוצר, שנראה טיפה אחרת, אבל שיש לו פנימה לב זהה.
ועמדתי עם הסידור בידיים, עם הטקסטים של חז"ל, שהרבה פעמים על כל הרעש, אני מעדיפה אותם.
ורק מילה אחת זמזמה לי את עצמה כל הזמן.
מילה של ה'.
מילה של חיים.
מילה של התמודדות.
מילה שפוגשת את כולנו. מילה לא משהו.
ולא משנה מה נקרא, ולא משנה איזה בגד נלבש, ולאן נברח,
ואילו נעליים מנקסט נזמין באתר. ומתי הם יגיעו כבר.
לא משנה איזה סרטון דוחה ארץ מעצבנת ייצרו,
ומה כולם יענו או לא יענו בתגובה אליו,
מעריצה אתכם, חרדים אמיתיים שכמוכם, תלמידי חכמים, שממשיכים את לימוד התורה המוקפד והחרוץ שלכם, ובכלל לא מבינים ממה המהומה.
אנשי אמת באמת אתם. יתד חיינו כעם. לא מגיבים לרוחות, עץ חיים, גזע יציב. תודה שאתם כאן.
באה בי מילה שכולנו עוברים דרכה,
מילה שהיא המסע של כולנו.
מילה שאין בה כל שיק אבל הכל מתרחש בתוכה.
המילה תהליכים.
אלה שדרכם כולנו עוברים.
הם אישיים, פרטיים, סודיים, לא קלים, אבל מוציאים מאתנו אושר גדול של בנייה ויצירת עצמנו.
מה תעבור התינוקת הזו, חשבתי. קוגניטיבית היא בטח תהיה חכמה יותר מכולנו, המוח שלה רגיל, אבל תהליך החברות שלה, בגלל המראה השונה, בגלל הנכות, יהיה מסע של תהליך שונה.
והאמא שלה, בתהליכים שהיא תצטרך לעבור, ולעמוד מול כולם ולצעוק את צעקת הילד האחר שלנו, זה שלא יצא כמו במכונת הדפוס של גוטנברג.
והסבא?
והסבתא?
ואנחנו כחברה?
הרי כולנו ישראל, חברים. רק מי שרוצה, כמובן.
וכל התהליכים של היהודים התחילו לרקוד לי סביב הראש,
התהליכים שעוברות משפחות, התהליכים שעוברים פצועים, התהליכים שעוברות חברות,
תהליכים, תהליכים, תהליכים.
התחלות, אמצע, וסופים.
עד שמתחילים תהליכים חדשים.
וחשבתי על כמה בלגן יכול להתרחש בעולם כשתהליכים מתערבבים, וכמה ביחד יש כשאחת מזהה חברה שנמצאת באותו תהליך שלה,
ויכולה לתת לה מעט אור של המלצה.
ואיך את צריכה לדעת כשאת מדברת עם מישהו איזה תהליך הוא עובר, ואיפה התהליך שלו פוגש את התחנה שלך.
והרמתי עיניים לשמיים אל ההלכה היהודית שעוזרת לנו כאנשים יראי רקיע לפסוע בתוכם, בתוך התהליכים,
להתבונן בהם לפעמים מהצד, ואולי אפילו תוך כדי, לאהוב אותם.
תהליכים נפלאים, מכאיבים, מפחידים,
בהם נותן לנו משקפת ויד, תמיד, ראש מנהל התהליכים, מלך מלכי המלכים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
