"אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו."
את הפסוק הזה אנחנו מכירות עוד מגיל גן,
למדנו ללכת, להרכין ראש ולבקש סליחה
ממי שפגענו בו. אבל השנה,
בואי נתבונן במסר הזה מזווית קצת אחרת.
"עד שירצה את חברו" —
והרי "אדם קרוב אצל עצמו"
האם ייתכן שהחברה הכי קרובה אלייך,
זו ששכחת לרצות,
היא את עצמך??
כי עמוק בפנים, בתוך הלב,
ביקשת כבר סליחה מכל העולם.
אבל האם זכרת לבקש סליחה גם ממך?
סליחה על כל הפעמים שדיברת
אל עצמך בנוקשות ובזלזול.
על ייסורי המצפון המתישים
שהעמסת על כתפייך…
על השיפוט הבלתי פוסק –
"אני לא אמא מספיק טובה", או
"לא אישה מספיק נוכחת"
סליחה על המחמאות שגזלת מעצמך,
על הפעמים פעמים הקטנת את עצמך…
ועל הימים שבהם היית קשת עורף כלפיך..
יום הכיפורים הוא הזמנה למפגש חומל
לפני שאת ממהרת לרצות
את כל הסובבים אותך,
תני מקום גם לעצמך.
קחי אוויר, ובקשי ממך מחילה.
סליחה שלא היית מספיק רחומה,
קשובה וסלחנית כלפי הלב שלך.
תרצי את עצמך- ותהיי מרוצה!
ואז תגלי שהריצוי והחיבור לאחרים
הופכים פתאום להרבה יותר טבעיים וקלים.
גמר חתימה טובה.
אסתי אלבוים – מנחת הורים
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
