יום כיפור עבר.
במהלך היום הזה עצרנו, חשבנו, ביקשנו סליחה וניסינו לעשות קצת סדר פנימה.
ומה איתנו? כבר למחרת אנחנו חוזרות לשגרה.
לילדים, לבית, לעבודה, למשימות, להודעות, לפגישות ולכל מה שמחכה לנו.
ושם, בתוך השגרה, קל מאוד לחזור גם לאותו קול מוכר:
לא הספקתי.
לא עשיתי מספיק.
יכולתי לעשות את זה טוב יותר.
למה לא הייתי יותר סבלנית?
למה שוב דחיתי?
איך לא הצלחתי להחזיק הכול?
אנחנו רגילות להחזיק הרבה מאוד דברים במקביל.
להיות אמהות, רעיות, נשות מקצוע, מנהלות, חברות ולנסות להצליח בכל התפקידים האלה בו־זמנית.
וכשמשהו לא מסתדר כמו שרצינו, אנחנו נוטות להסתכל דווקא על מה שחסר.
אבל יום כיפור יכול להמשיך איתנו גם אל היום שאחריו גם כדרך חדשה להסתכל על עצמנו.
להכיר במה שכן עשינו.
במאמץ שהשקענו.
בדברים שהצלחנו בהם.
וגם במקומות שבהם טעינו, בלי להפוך כל טעות להוכחה שאנחנו לא מספיק טובות.
מותר לנו לא להספיק.
מותר לנו להתעייף.
מותר לנו לטעות.
ומותר לנו ללמוד תוך כדי תנועה.
בעבודה שלי עם צוותים וארגונים אני פוגשת לא מעט את הפער הזה של בין היכולת האמיתית של אנשים לבין הדרך שבה הם מסתכלים על עצמם.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקות במה עוד צריך לתקן, שאנחנו מפספסות את מה שכבר עובד.
וכשאנחנו מפסיקות לדרוש מעצמנו להיות מושלמות, מתפנה מקום לדברים חשובים לא פחות:
ליצירתיות, ליוזמה, לשיתוף פעולה, להקשבה ולאומץ לנסות.
אז אולי רגע לפני שאנחנו חוזרות לרשימת המשימות, כדאי לקחת איתנו שאלה אחת:
מה אני מוכנה להפסיק לדרוש מעצמי?
לא מה עוד אני צריכה לתקן.
לא במה אני צריכה להשתפר.
אלא מה אני יכולה סוף סוף לקבל בעצמי, גם אם הוא לא מושלם.
כי אולי אנחנו לא צריכות להיות מושלמות.
לא מושלמת.
שלמה.
יפי כרמל
יועצת ארגונית ומנחת סדנאות גיבוש לצוותים
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
