היא התקשרה באיזשהו ערב ואמרה שחברה מבני ברק המליצה לה להגיע לאימון. היא התחילה לספר לי , מאיזו סיבה היא התקשרה אליי . סיבה התערבבה בסיבה, סביבה התערבבה בסביבה ואיכשהו מצאנו את עצמנו במין מחול אינסופי של חיים בלופ שלא יוצא מעצמו. הבעל שלה לא מקשיב, ולא איתה בכלל . הילדים שלה לא סופרים אותה, כל הבית שלה בוקה ומבולקה, המצב הכלכלי נוראי הילד בישיבה לא מסתדר ועוד רגע מוותר, הבת הנשואה עוברת רחוק כדי שלא יחלחל אליה הביתה הווג'ראס הזה, הבת הצעירה מדברת על צבעים זוהרים בשערות ועגילים לכל אורך עמוד השדרה או משהו, והיא, אימוש, מבולבלת, מעוכה, מרגישה שאין לה מקום שהקול שלה אינו נשמע וה"הכל" שלה "אינו" נמצא. היא בוואקום, בריק, באין. (עכשיו תקראו את המשפט הזה בשטף אחד ותגידו לי אם הצלחתם בכלל לנשום ….)
היא התקשרה מבולבלת כל כך, מחפשת ישועה, כבר חסרת אמונה. היא הייתה כבר אצל זה ואצל ההוא וטופלה בשיטה ההיא ובדרך הזו והיא עדיין בארץ איבוד. הולכת לאיבוד בארץ שלה. בדרך כלל בשיחות ייעוץ ראשוניות, אני מנסה להקשיב, להבין את הסיטואציה בקצרה, ולראות אם אני האדם המתאים להקשיב לזה ולעזור ולכוון – או שצריך להפנות לגוף אחר מתאים יותר.
אבל שטף הדיבור שלה ורצף האירועים וקצף המצב- לא אפשר לי לעצור אותה, היא הייתה הכי ב"ריגשי" שלה. אולי ההצפה הזאת שהיא הרגישה, גרמה לה לספר לי הכל , ותוך כדי דיבור, המילים שלה עצמן מציירות ומשקפות לה את יבשת טרללת שהיא הלכה בה לאיבוד. כואב לשמוע אדם מתאר את היום יום שלו בצורה כזו. צובט לקלוט באמצע – שהיא ממש מבינה את הסיטואציה הלא רגילה שלה.
את האמת?! ממש חשבתי שזה גדול עליי הסיפור הזה ורציתי להעביר הלאה, אבל היא כל כך התעקשה שהחברה אמרה שכדאי לבוא שלא הצלחתי להתנגד.
היא ישבה על הכורסה האפורה מולי. הנוף של חיפה כיסה את החלון. הברושים ממול התנועעו, יש כבר רוח של סתיו . ושוב היא חזרה על משפטים כואבים של אישה שאין לה מקום. המקום הזה, הסיטואציה, כואבת מאוד. בפרט לאדם – לאישה, שנתנה את החיים שלה למען אנשים אחרים ופתאום היא מרגישה איך לא רואים אותה . אבל דווקא הנקודה הנמוכה הזו הייתה מקום מצויין להתחלה. כי המון המון אנשים מרגישים את התחושה הזאת של "אין לי מקום", "לא שומעים אותי, לא רואים אותי". וזה לא קשור למצב המשפחתי בבית – זה קשור לפני הכל- נטו לאדם עצמו ולפנימי שלו. וזו נקודת התחלה שפגשתי פעמים רבות.
אם תציירו את האדם כמו מעגל קטנטן, נקודה, ותתחילו לצייר מעגלים סביבו, כמו אדוות, אז תדעו לכם שהמעגל הפנימי הזה זה שהוא עצמו האדם, הנקודה עצמה, והעיגול שסביבה הקרוב ביותר – אלה שמבטאים את האדם עצמו – הם צריכים להיות מסונכרנים אחד עם השני. האדם צריך להיות בחיבור עם עצמו, בהלימה עם עצמו, בסנכרון בין הרגש לשכל, בין הערכים להתנהגות, ואז יש שם משהו שלם שעובד טוב כלפי שאר המעגלים ומשפיע על שאר האדוות. במילים פשוטות, קודם כל אנחנו צריכים לגדל לעצמינו, או במקרה הזה- לאמא, (או לאבא) עמוד שדרה .
כבר מיום ששי ההוא, הראשון, כאשר נבראנו, יש לכולנו עמוד שדרה – אבל יש כאלה שהוא לא מספיק דומיננטי אצלם ולא מצליח להחזיק את הגב. אז צריך לשתול אותו במקום, לעבות אותו לייצב אותו ולראות שהוא מסוגל להחזיק את העלים ברוח.
התחלנו במפגשי האימון, לבנות עמוד שדרה. כמו שאנחנו בונים לכל אישה ואדם אחר את היציבות הפנימית שכל כך דרושה לנו, בפרט כשכל הסביבה מתערערת סביבנו. הסברתי לה שדווקא עכשיו כשכל הבית שט על רפסודות בים גבה גלים, כמה חשוב שהספינה הגדולה, בסיס האם – תייצר יציבות ולא תיבהל מכל גל סועה. דווקא כשהכל רועד מסביב ההצמדות לאמא אדמה יכולה להציל.
אנחנו כבר לקראת הסוף. כלומר, אין סוף מבחינה אישית או אנושית ל"איך אנחנו יכולים להתפתח ולהתקדם" , אבל אימוש מרגישה שהיא כבר קצת יכולה לשחות לבד, והיא יודעת לרכב על הגל כשמגיע אחד גבוה כמו מהוואי, והיא יודעת לצלול כשצריך, ולקחת נשימה עמוקה כדי לעבור את הסערה של עכשיו.
אימוש גידלה עמוד שדרה ראוי לתפארת. מה יהיה בעתיד- אני לא ממש יודעת להגיד לה – אבל אני רואה ושומעת את הכוח שלה לצאת לחיים , לחיות ולהיות, כי המקום שלה ברור לה מאוד היום.
ואם בתחילה, היא היתה בטוחה שאני אוכל לפתור לה את כל הבעיות, ואיכשהו אעשה איזה קסם שיגרום לילדים שלה להתנהג יפה, עכשיו היא יודעת שהיא הקסם, היא המרכז, וזוהי שלומדת כיצד להתנהג מול הבעיות שצצות.
היה לנו חבר, רובן, שהיה אומר " החיים הם לא בית ספר ובשביל תלמיד אחד לא פותחים כיתה"
יש רגעים שכל כך בא לי להגיד לו שהחיים הם הכי בית ספר בעולם, עם כיתות שלא נגמרות – לא בי'ב, לא בכיתה נון, לא בכיתה ס', ולא בצדי סופית. יש אינסוף של כיתות א', ב' ג' עד תיו ומעלה, וכל הזמן אנחנו עולים כיתה לשלב הבא, ולפעמים בכיתה יש רק תלמיד אחד שלומד את השיעור שלו ורק הוא יכול לכתוב לעצמו "אני עולה לכיתה הבאה"
ולפעמים זו תהיה כיתת שחיה, ולפעמים שיעור על רעידות אדמה. לעיתים זה שיעור של הגנה עצמית, ויש זמנים שזה הקבצה על חקלאות על שתילים ,דשן וגנטיקה של הצמח. יש גם שיעורי אנטומיה וארגונומיה והתעמלות שמגדלים עמודי שדרה, מיתרי קול, ומאמנים שרירים שלא ידענו שיש לנו. קורה מידי פעם שזה שיעור עם מילים "פשוטות" מאוד כמו אהבה, או הכלה, ולפעמים זה שיעור שאין לו שיעור, והדרך היחידה למדוד אותו היא בכמות חבילות הטישו שסיימנו בשיעור הזה.
יש תלמידים שנושרים.
שלא מחזיקים מעמד, שלא מבינים את ערך הידע והלימוד.
אבל הרבה מאד… עולים כיתה ועוד כיתה עד 120.
השם היקר,
לא תמיד כיף לי בבית ספר הזה, לפעמים השיעורים ממש קשים, לפעמים זה גדול עליי – גם השיעור שלי וגם השיעור שאני מעבירה הלאה. אבל תמיד אני רוצה להישאר בכיתה. אני אשתדל לעשות שיעורי בית, ואת התרגילים, ולהוסיף ידע ומיומנויות.
לשמוע ללמוד וללמד
לשמור ולעשות ולקיים.
תודה השם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
