מכירה את התחושה הזו שבה הגעת כבר אל הקצה? הרגע הזה שבו כל "הילדות שבתוכך" מתעוררות בבת אחת ואת מרגישה פשוט מוצפת.
זה נראה כך:
יש את הילדה הזו שנשכבת על הרצפה ובוכה כי לא נתנו לה מה שהיא רצתה.
זאת שעושה פרצוף ובורחת לה לחדר כי לא בא לה כלום יותר.
וזאת שרוקעת ברגל כי היא רוצה משהו עכשיו! ולא מוכנה לחכות עוד דקה.
וכל הילדות הללו גרות בתוכך וכל אחת דורשת יחס וטיפול והכלה… אחת – שתרגיעי אותה, אחת שתעסיקי אותה, אחת שרק תחזיקי אותה כמה דקות והיא מיד תירגע.
איך זה נראה ביומיום?
זה קורה בדיוק ברגעים הכי לוחצים: כשצריך לצאת מהבית בבוקר, הבלגן בבית ממלא כל פינה, והודעה דחופה מקפיצה לך את הלב.
פתאום משהו קטן שלא הולך מדליק את כל המערכת. את מוצאת את עצמך עומדת במטבח, מרגישה את הדופק מאיץ, וקול פנימי לוחש לך שאת חייבת להספיק הכול עכשיו, שזה גדול עלייך, ושאת פשוט רוצה לעזוב הכול ולהתכנס בתוך עצמך כמו אותה ילדה שבורחת לחדר עם הדלת הטרוקה.
אז איך אני יכולה להרגיע את כל מה שיש בתוכי? את המאסה הרגשית הזו שסוחפת אותי לכל מיני כיוונים?
הרבה פעמים יש לנו נטיה לברוח מאותן הילדות שזה אותם רגשות סוערים, להתנתק מהם, כי אין לי כוח לזה עכשיו. זה מרגיש לי כאילו אני מתפרקת. עוד פעם החרדה? עוד פעם ההתכנסות הזו? שוב לחוות חוסר אונים נורא ואיום? מה אני עושה איתכן ילדות קטנות, מתי תגדלו כבר??
מצד שני כשאני מצליחה לאתר את הדרך להגיע לאותה ילדה, לאותו רגש מציף, ולהרגיע או לווסת אותו, הקשר שלי עם עצמי מתחזק פלאים. אני מפסיקה להבהל מעצמי, מפסיקה לברוח ואפילו לומדת לחבק את זה.
החוכמה היא לא לנסות "לחנך" את הילדות שבתוכך ברגע שהן משתוללות, אלא פשוט להיות שם איתן, להבין שההצפה הזו היא לא סוף העולם, אלא סימן שתוכו של הלב מבקש ממך מקום.
במקום לנסות להשתיק, אפשר להעביר את תשומת הלב אל מקום שנותן לך חיבוק ונחמה, ולא נבהל מעוצמת הרגשות שלך: טיול קצר באוויר הצח, ישיבה לקפה עם חברה או הזדמנות להתבודדות כנה.
כאשר את מפתחת בעצמך הקשבה פנימית עדינה, הבלגן והבלבול בתוכך הופך למקור עוצמה! עצם זה שידעת להיות ברגע הכי סוער שלך, ולא עזבת את עצמך, לא התנכרת ולא ברחת, אלא היית שם, עם כל הקולות והרגשות שביקשו מקום, מראה עד כמה באמת את חזקה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
