אותו החומר. לפעמים מקלקל, לפעמים מתקן.
חולצה לבנה. שבת המלכה. הדלקתי נרות והגיעה הזעקה:
אמאאא! תראי מה קרה!
הכתם הכתום והגדול חיכה למוצ"ש, ואחרי שספריי אוקסיג'ן לא עזר,
ומכיוון שאני ממש אוהבת את החולצה הזו,
החלטתי לנסות משהו שכבר שמעתי עליו לא מעט-
אקונומיקה להסרת כתמים מבגדים לבנים.
ניסיתי וכל כך הופתעתי!
זה עבד ובגדול. לא נשאר זכר לכתם הכתום…
ואז חשבתי על זה;
אותו החומר שהרבה פעמים מזיק ומשחית, הנה כאן תיקן וחידש!
האין זה מדהים?!
נזכרתי ששמעתי פעם רבנית שאמרה שאין דבר כזה מידה רעה או מידה טובה.
הכול עניין של מינון.
(ולכן המידות נקראות מידות – מלשון מידה-מדידה.)
גם חריצות, למשל, כשהיא מוגזמת, עלולה להפוך למשהו שפוגע בנו.
אז איך בעצם מאזנים את המידות שלנו?
או בשפה אימונית-
איך תכלס משדרגים גרסה,
גם כשבעיקרון המידה נראית כלא טובה ואהובה בבסיסה?
אני חושבת שיש כאן שני דברים שלפעמים מפריעים לנו בדרך:
הקול האוניברסלי והחמלה העצמית.
קודם כול, יש את אותו קול פנימי שמכיר לנו כללים מאוד ברורים של מה טוב ומה לא,
איך נכון להתנהג ואיך ממש לא.
וכשאנחנו מסתכלות על עצמנו דרך המשקפיים האלה,
לפעמים קשה לנו מאוד לקבל תכונות מסוימות שלנו.
אישה שמזהה בעצמה קצת אגרסיביות, למשל,
יכולה להתקשות להתחבר לתכונה הזו ולהיות איתה בחמלה,
כי הרי זה לא בסדר להיות אגרסיבית…
ומצד שני, גם אישה מאוד חרוצה יכולה להתקשות לעשות שינוי,
כי חריצות היא הרי תכונה כל כך טובה, אז למה בעצם צריך לשנות אותה?
אבל כאן בדיוק העניין!
השאלה היא לא אם התכונה הזו טובה או לא,
אלא האם הפעולה שנובעת ממנה, במידה שבה היא מתקיימת אצלי כרגע,
משרתת אותי או מנהלת אותי?
האם אני חרוצה כי אני בוחרת בכך,
או כי אני פשוט לא מצליחה להרשות לעצמי לעצור?
האם אם אני מרצה את כולם כי אני באמת בוחרת לשמח אותם,
או כי משהו אוטומטי מנהל אותי ואני פשוט לא מצליחה לבחור אחרת?
וכאן גם נכנסת החמלה.
כי כשאני מבינה שאין כאן עניין של להיות טובה או רעה, מוצלחת או לא מוצלחת,
אלא שאני פשוט אישה, מהממת אבל לא מושלמת, כמו כל אחת ואחד כאן בעולם,
שהגיע על מנת לעשות עבודה,
אני יכולה להתחיל להסתכל על עצמי קצת אחרת.
לא מתוך ביקורת, לא מתוך מלחמה בתכונות שלי, לא מתוך הכתבה של קולות חיצוניים
אלא מתוך רצון אמיתי לדייק את עצמי ולהיטיב עם החיים שלי.
וכשאני מצליחה לשחרר קצת את השאלה מה נכון ומה לא נכון בעיני כולם,
ומצד שני להיות בחמלה ובשלום כלפי מי שאני,
מתאפשר לי באמת להתבונן ומתוך כך לעשות שינוי אמיתי.
ועוד משהו;
תזכרי שגם אם השינוי של המידה הזו עדיין לא קורה,
זה לא כי את לא מספיק! את טובה, את רוצה ואת לגמרי בסדר!
כולנו מנוהלים על ידי דפוסים ולפעמים עמוקים מדי,
הרגלים של שנים שנבנו בנו כהגנה וביטחון מול אמונות שהשתרשו בנו.
ולפעמים נדרשת מעט עבודה של התבוננות מחדש וחקירה,
בשביל להצליח לפעול אחרת,
בדיוק כמו האשה שאת חולמת כבר שנים להיות
שתפי אותי;
איזו תכונה שלך היית שמחה לשנות,
ואולי בעצם במחשבה שניה היית שמחה לחיות איתה בשלום ולאזן אותה
וכך להתקדם לעבר האשה שחלמת להיות?.
מאחלת לך שבוע מבורך וחודש טוב מלא באור!
ציפי קאהן | מאמנת מנטלית מוסמכת
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
