מישהי פעם אמרה לי שהבעיה עם "מצב חירום" היא שהוא תמיד נגמר בשגרה:)
בזמן שהטילים עפים והילדים מטפסים על הקירות, אנחנו ב-Zone. מתפקדות, מתקתקות, שומרות על השפיות של כולם חוץ משל עצמנו. ואז מגיע השקט, ופתאום הלב מרגיש כמו שריר שנתפס אחרי מרתון שלא התאמנו אליו בשום צורה.
השבוע בפודקאסט שלי ב׳משפחה׳ אירחתי את ברכי שגב, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, יזמית חברתית ועוד הרבה טייטלים, לשיחה על מה שקורה לנו ביום שאחרי. דיברנו על הניסיון המאולץ להיות "חסונות" כשכל מה שבא לנו זה להתפרק, על האשמה האימהית שנולדת עוד בחדר הלידה ומתדלקת את עצמה במלחמות, ועל השאלה הכי חשובה: איך מפסיקים לנסות להיות הכל עבור כולם, ולומדים להיות.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של ברכי שגב, פסיכולוגיה השראה מחשבה: https://chat.whatsapp.com/CdnKxO3Dk4f65LSJzY9BAh
מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
המקור למושג "חולת נקיון" לנקות את הסבל | ברכי שגב
אמא תתני לילד שלך את המתנה הזו: "מצפן רגשי" | ברכי שגב פסיכולוגית בהתמחות קלינית
הבת סובלת מהפרעות אכילה? יש תקווה – בטיפול מתאים
הקשיבו לנורות האזהרה: כך בדיוק נראה גזלייטינג במקום העבודה | ברכי שגב
למה זה מרגיש כמו סוף העולם כשמתעלמים מאיתנו? / ברכי שגב (להאזנה)





