המשטרה הגיע כעבור זמן קצר, קייטי נכנסה פנימה בלוויית אורית.
קייטי לא הביעה שמחה למראה התינוק שחזר לאימו, מה שעורר סימני
שאלה אצל אורית שהבחינה שתגובתה של קייטי מביעה אכזבה.
השוטרים שאלו את האם מי החזיר את התינוק, היא הצביעה לכיוונו של
זלמי.
"אתה מוזמן לחקירה", אמר אחד השוטרים ואחז את ידו בחוזקה.
זלמי ביקש מהצלם להדפיס את התמונות שצילם ולתת לרב ראובני, הוא
כבר ידע מה לעשות איתן.
*
הידיעה על מציאת התינוק קיבלה פרסום שולי, בניגוד לרעש שעשתה
היעלמותו.
כלי התקשורת כמעט ולא דיווחו על כך, למרות שהרב ראובני הקפיד
לשלוח להם תיעוד מלא, ובקרב התקשורת העולמית היתה דממה, מיליוני
מאמינים נותרו עם ההבנה שהתינוק המיוחד נעלם על ידי מנהיג יהודי, יש
תיעוד מצולם, מי צריך יותר מזה?
זלמי נלקח לחקירת שב"כ, הוא התפלל בלחש לצאת מכאן בשלום.
מולו ישב החוקר, בעל סבר פנים קשוח, וביקש ממנו את כל המידע.
"אספר לכבודו הכל", אמר זלמי בקולו החביב, "מישהו רצה להפליל את
המנהיג של האנרכיה, נתנאל הלל גרץ, וזו היתה הדרך להפליל אותו. על
התינוק היה פתק בו נכתב שזו בקשת האמא, להסתיר את התינוק ולשמור
מפני שמד".
"שמד?"
"המרת דת, זה נחשב שמד בראי היהדות", הבהיר זלמי, "להמיר דת זה כמו
למות, כי הנשמה צריכה להישאר קרובה ליהדות", הסביר.
"נו, ו… היכן הוא מנהיג האנרכיה?" את המילים הללו אמר החוקר בלעג
דק.
"אינני יודע", השיב זלמי, "אין לי מושג".
"היכן פגשת אותו לאחרונה?"
"בביתו של דודי, הרב זאב ראובני", אמר זלמי, "דוד שלי מוכן לבוא ולספר
לכם הכל".
*
הרב ראובני ישב מול החוקר ושיתף פעולה, החוקר הנהן בראשו ושאל
שאלות מעטות, הוא לא היה צריך לשאול הרבה, הרב שמח לשתף, אבל
למרות זאת סימני השאלה היו ברורים.
מיכה מזרחי, סגן ראש השב"כ, הצטרף לחוקר והקשיב לדברי הרב.
"משהו לא נראה לי ברור", אמר, "מי ירצה להפליל את גרץ? לתת לו את
התינוק עם הפתק הזה?"
"אולי מי שאמור היה להיות ממלא מקומו, ניצן הררי", אמר הרב ראובני
בקול ישיר, "אולי צריך לקחת אותו לחקירה"
מיכה נאנח, ככל שעובר הזמן הוא מבין יותר ויותר שאין צורך באנרכיה
ובהנהגה המטופשת הזו.
'במה ניצן עוזר לקידום המדינה?' חשב בזעף.
"אני לא יכול לחקור את ניצן הררי, מיד כשהוא נכנס לתפקיד הוא שינה
את הכללים ויצר לעצמו חסינות מחקירות, אבל בכל מקרה נשמע שיש כאן
דברים שצריך להבהיר ולברר".
*
העיסוקים החדשים שלה השכיחו ממנה את מוטי, את חמותה, את הילדים.
כך שהיא הופתעה כשהמגשרת עמדה ליד המכללה וחיפשה אותה, היא
יכולה היתה להתחמק, אבל הבינה שזו טעות, עליה לעמוד באומץ מול
משפחת בעלה ומול בעלה עצמו. הרי יום אחד ההרפתקה הלא נעימה
הזו תסתיים, היא תרצה לשוב לחייה הרגילים, רק ניראה שחייה הולכים
ולובשים צורה אחרת לגמרי.
יש את מוטי, שמתנהל באופן תמוה ולא מובן, ויש את חמותה שמתנהגת
כמו שוויגער מהאגדות, ויש את הילדים, שללא ספק צריכים אותה.
היא יודעת שהם בידיים טובות, ומבינה שהם צריכים אותה ומתגעגעים
אליה.
"שלום, רבקה", למגשרת יש חיוך סתמי, ועיניה רציניות, "אני שמחה
לראות שאת נראית במיטבך".
"תודה", השיבה רבקה.
"אני כאן כדי להודיע לך שני דברים: חמותך אמרה לי שהילדים לא
מוכנים לראות אותך, הם מבינים שנטשת אותם ולא רוצים להיפגש איתך,
למקרה שתבקשי זאת.
שנית, מוטי והילדים עומדים לעבור דירה כך שהדירה שלכם כעת מוצעת
להשכרה".
רבקה פתחה את פיה וניסתה להשיב תשובה, פניה החיוורות העידו על
ההפתעה הרבה מהאופן בו הוטחו בפניה במילים הבלתי אפשריות הללו,
אך המגשרת המשיכה: "אני רוצה לומר לך, גברת מאירי, שאמא של מוטי
טוענת שהשידוך שלך עם מוטי היה טעות, הם רוצים לזרז את תהליך
הגרושין, לדעתם אין טעם להמשיך יותר".
רבקה תפסה את הגדר שהיתה סמוכה אליה, וחשה שהיא כמעט נופלת,
חושך נפל עליה למסר רגעים.
"את בטוחה… מוטי..". קרקרה בקול צרוד.
המגשרת הנידה את ראשה, "מצטערת, רבקה, זו ההחלטה של חמותך".
"ומוטי?"
"מוטי לא אמר את דעתו אך גם לא התנגד, נותר רק לקבוע תור לרבנות
לקבלת הגט".
"אני לא מגיעה לרבנות ולא לוקחת גט", השיבה רבקה בקול צרוד, "ובכלל,
ההתנהלות הזו שלכם מוזרה מאוד, ולא מקובלת בכלל".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
